מירי נולדה בשריד  בחמישה באפריל  ,1935 למשפחת צוקר הצעירה – אברהם וקוטי, אחות לגילה הבכורה. היו אלה שנים של קיבוץ בתחילת דרכו המנסה לתת מענה למשימות הלאומיות של ביטחון וצמיחה, ולחיי המשפחה האינטימיים היתה חשיבות משנית מול חיי הכלל.
אני האח הקטן במשפחה, הצעיר ממירי ב- 13 שנים, כמעט לא פוגש בה בבית ההורים, אליו היא ממעטת לבוא כמנהג ילדי המוסד החינוכי המקומי באותם ימים. גם הפרש הגילים בינינו מקשה על יצירת הכרות יותר מעמיקה.
את לימודיה בבית הספר היסודי ואחר כך בתיכון היא עושה בשריד יחד עם בני קבוצתה, "לפיד". כאשר אני מגיע לגיל שש מירי כבר מסיימת את לימודיה במוסד החינוכי ועוברת יחד עם כל חברי "לפיד" לגור בשכונת הצריפים. כילד אני לפעמים מעז ונכנס לחדרה הקטן, בו היא מדגימה לי מעט בנגינה על הגיטרה שלה, ואני ממש נפעם מיכולתה להפיק את האקורדים מהמיתרים.
מירי, הנערה הרגישה, הידועה עוד מתקופת הלימודים במוסד כגרפיקאית מוכשרת, מקבלת על עצמה משימות הכנה של הקישוט לחגים בקיבוץ, ומשקיעה את כל כשרונה בעיצוב הכתובות והפלקטים היפים שהיא יוצרת.
בעבודתה היומית במתפרה היא מגלה יכולת רבה כתופרת סלונית לחברות הקיבוץ, ובשאיפתה לשלמות מקפידה על עיצוב וגימור קפדני .
בחלוף השנים ממעיטה מירי במפגשים חברתיים ואת רוב זמנה הפנוי היא מבלה בחדרה. בגיל 32 היא נשלחת לבית החולים טלביה בירושלים, למחלקה הפתוחה, לשם קבלת סיוע נפשי. בטלביה היא ממשיכה לעסוק באמנות ואף יוצרת קשרים עם אמנים בעיר. כעבור כשלוש שנים היא מגיעה למסקנה שהטיפול שם אינו תורם לה יותר, ואולי אף מזיק, ומחליטה לחזור לשריד.
כאן היא משתלבת בענף הנוי ומוצאת בו עניין. היא לוקחת פינות מוזנחות, מעשבת גוזמת, מנקה ומטפחת ואז עוברת לפינה הבאה. כל אותו הזמן היא ממשיכה ליצור אמנות בביתה ויוצרת תכשיטים מנחושת לחברות הקיבוץ. היא מפתחת שיטה ייחודית לצריבה כימית של הנחושת ומקבלת מגוון צבעים על התליונים שהיא מעצבת. היא לעולם אינה חוזרת על אותו הדגם פעמיים וכל תליון הוא יצירה נפרדת.
עם הזמן נפגעת יכולת השמיעה של מירי וזה מקשה עוד יותר על יצירה ושמירה על הקשר איתה. היא מצידה, מנסה בכל כוחה לשמור על עצמאותה ועל היותה בלתי תלויה באחרים. היו לה מעט חברות שאיתן היא שמרה על קשר יותר עמוק. במיוחד אני זוכר את רינה אורן ואת אסתר צנטנר שתמיד התייצבו לצדה ברגעי משבר להיות לה לאוזן קשבת, לעזור ולעודד.
כשבעיות הבריאות החריפו החלה אווה חיאל לסייע למירי ככל יכולתה. היא מצליחה לרכוש את אמונה ועוזרת לה  במשך כ-3  שנים בכל מה  שנידרש במגוון החיים היומיומי.
כשמירי מתקרבת לגיל שמונים, מחמיר מצבה הבריאותי. באותה תקופה שחר ניר מסייע לה ובדרכו המיוחדת, בסבלנות ושקט, הוא מצליח ליצור איתה  קשר טוב.
עבור מירי ועבורנו, בני המשפחה, שחר ואושרה היו תמיד מקור של עידוד ותמיכה.
בשלב מסוים, בהוראת הרופאה שחייבה ליווי צמוד, מירי מועברת לבית הסיעודי במזרע וכעבור כשנתיים שבה לשריד ל"בית הבריאות". כאן היא זוכה בליווי צמוד  של צוות "בית הבריאות" ועל כך אנו מודים למילוא ולכל הצוות. תודה מיוחדת לדיפטי, הסייעת מנפאל, שטיפלה במירי באופן אישי לאורך כל השנה האחרונה.
מירי,  לא קלה הייתה דרכך,  ואם קיים אי שם ביקום "העולם הבא" את בוודאי כבר נמצאת שם. נקווה שטוב יהיה העולם ההוא בשבילך ושתזכי בו לאושר ונחמה.
יהי זכרך ברוך.

(גדעון צור)

* * * * * * * * * 
 מירי אחות לגילה, יוסי וגידי