מסריק חיים

מסריק חיים

בן פאולה ומשה-אמיל

נולד ב- 14.5.1904 בעיר הורשיץ בצ’כיה

עלה לארץ בינואר 1940

על סיפונה של אניית המעפילים “הילדה”

הצטרף לקיבוץ שריד בשנת 1941

נפטר ב- 26.11.1992

אבא שלי נולד בראשית המאה שעברה, בכפר קטן במערב צ’כיה, לא הרחק מהגבול הגרמני. כבר מהשנייה הראשונה הונחו על כפות המאזניים שתי אבנים: החוויה המקומית הקלילה, בצד זה של המשקל והתרבות הגרמנית הכבדה שממערב, על צידו האחר.

אני עד: הקרב הזה הוכרע בנוֹק-אאוּט. עד יומו האחרון עלי אדמות, כשאל האבן הצ’כית נוספו חמישים ושתיים שנים ארץ-ישראליות, אין ספור שירים בשפה העברית ומילים שכותבים מימין לשמאל, נשארה הכף שעליה נערמו בסדר מופתי אותיות גותיות ואופרות גרמניות, נטויה כלפי מטה. באופן ברור כלפי מטה.

מיליוני מהגרים בתולדות האנושות כבר השתתפו בסרטים מסוג זה, אז מה יוצא דופן כאן?

באפריל 1939, נמלט אבי בעור שיניו מהמגפיים נושאות צלב הקרס שכבר דרסו את מדרכות פראג. כמעט כל משפחתו, שלש אחיות ובני ביתן, לא שבו מהמחנות ההם בדרום פולין. התרבות הגרמנית שנשאו כולם, מתוך בחירה נשאו, היא ודווקא היא זו שהלמה בהם בלי הבחנה, בלי רחמים, עד האחרון שבהם היכתה נפש.

לצופה מן הצד התשובה היא ברורה: לוקחים את המשקולת כפוית הטובה ומעיפים אותה דרך החלון. לקוצים, לים, לאש. רחוק מכל עין. אבל לחיים מסתבר, יש חוקיות אחרת, לגמרי אחרת, וגם אבא שלי לא היה פטור ממנה.

הגיטרה היתה כלי הנגינה האישי שלו. כמעט עד יומו האחרון נהג לפרוט עליה. שירי עם צ’כים, פולקה צוענית עליזה ושירים ישראלים שלמד במקהלה של פסח. אבל לכל אלה היתה מערכה אחרונה, כמעט תמיד אותה “פינאַלֶה”: שיר גרמני מתוך אופרה. היידן, וואגנר או שוברט. ובעצם, מי שיצא בשלום משתי מלחמות עולם ועוד כמה מקומיות, יכול לשיר כל הדרך לבית-הקברות. גם בגרמנית.

(גדי)

 

*********

חיים אבא לגדי וללאה אותה אימץ כבת

גלילה לראש העמוד
X
דילוג לתוכן