טרודה מסריק לבית שטיינר נולדה בעיר פילזן בצ'כיה. בנעוריה הצטרפה לתנועת הנוער הציונית "תכלת לבן". את אוסקר קרפה, עסקן ציוני נלהב ופעיל בתנועת "תכלת לבן", הכירה בפראג לשם עברה מיד בסיימה את התיכון. בשנת 1925 עלו טרודה ואוסקר במסגרת קבוצת "ביברכה" ארצה. תחילה התיישבו בעין גנים, משם עברו לעפולה ובהמשך למושבה הגרמנית בחיפה, נודדים עם חברי קבוצתם בעקבות מקורות פרנסה.

ב- 1927, בעוד חברי "ביברכה" עולים להתיישבות קבע על גבעת שריד, אילץ אותם מצב בריאותו הרופף של אוסקר לשוב לצ'כיה (אז צ'כוסלובקיה), לפראג. טרודה פעילה בתנועה הציונית בפראג עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. עוד קודם לכן, ב- 1937 נולדה בתם לאה.

ב- 1939, ימים ספורים לפני סגירת השערים להגירה, הצליחו טרודה ואוסקר עם בתם לאה לעלות על אוניה שהפליגה מטריאסט לארץ ישראל.

מספר שעות לאחר שעגנה האוניה על רצועת החוף של נמל חיפה, והם עדיין לא הספיקו לעזוב את הנמל, נפטר אוסקר באופן פתאומי. הלווייתו נערכה בחיפה.

כעבור זמן קצר הצטרפו טרודה ולאה הפעוטה לקיבוץ שריד. טרודה השתלבה בצוות המטבח. שם מצאה את מקומה. ולאה נקלטה בין פעוטי קבוצת "עופר".

כעבור זמן הכירה טרודה את חיים מסריק, אף הוא יליד צ'כיה, הם הקימו את ביתם בשריד ונולד בנם גדי, אח קטן ללאה.

אמא שלי ירדה בלא מעט תחנות ביניים בדרך אל זאת הסופית.

היא עלתה לארץ פעמיים, נישאה פעמיים, התאלמנה פעמיים ועוד כמה וכמה פעמיים.

למה אני מציין את זה? כי המשותף לאלה היא לא השאלה להיכן מגיעים בסוף, אלא איך חווים את הנסיעה כולה. ובשפה מדוברת: מנצלים כל רגע בחיים.

איך עושים את זה? הנה הגירסה שלה: החיים IN – מילים גבוהות OUT.

ובהתאמה לשיטה הקיבוצית: חיה ותן לחיות.

ככל שהלכה ואספה ימי הולדת, כשהרמקול כבר הכריז על התחנה האחרונה הנראית באופק, ככל שהלכה ואיבדה את מאור עיניה, כשהחושך הגדול כבר כיסה כמעט הכול, דווקא אז, הלכה וגדלה תאוות מיצוי החיים שלה. עוד הרצאות, עוד נסיעות, יותר שעות האזנה לספרים שהוקלטו על טייפ, יותר טיולים.

הזכרתי טיולים? על זה יש לי מה להוסיף. בכל שנותיי במדינה שבה נולדתי וגדלתי, לא צברתי אפילו חצי מסכום הקילומטרים שהאשה הזאת צעדה, רצה וטיפסה, במרחבי הארץ שבה היא היתה בעצם מהגרת. עקיצות של צרעות בגולן? "לא נורא, לא מתים מזה".

לילה מקפיא בלי שק שינה על ראש הר קירח בנגב? "בצ'כיה היה יותר קר". גשם שוטף על פיסגת התבור? "סוכר נמס במים, לא אנשים".

אהבת המולדת? אני לא חושב. מאמץ להישאר צעירה? ממש לא. בריחה מהבית? אין לי מושג.

אז מה כן? חדוות הריגושים. פשוט כך, אלה המילים. סקרנות, חוויות, התנסות ושינוי.

זה טוב? זה לא טוב? אני לא יודע. דבר אחד ברור: מי שיש לו את זה יורד בכל תחנה שהרכבת עוצרת בה.

(גדי)

*********

טרודה אמא ללאה וגדי וסבתא לנכדים