חנה נאמן לבית אורבך נולדה ב- 23.4.1923 בעיר ווצ'וואדג' השוכנת על שפת נהר הוויסלה בפולין. להוריה, ישראל והינדה, נולדו שלושה ילדים – צמרת, חנה (על שם סבתה מצד אביה) ויחיאל (על שם סבה מצד אביה). בבעלות ההורים היתה חנות גלנטריה לבגדים וכלי תפירה, שבה הם עבדו שעות רבות. בבית היתה עוזרת גויה והיא זו שטיפלה בילדים במסירות רבה. כשהיתה חנה בת שש עברה המשפחה לעיר בידגוש השוכנת על גבול פולין גרמניה, שם החלה לומדת בבית ספר שבו היא היתה היהודיה היחידה. כעבור זמן קצר, בגלל הצקות מצד הילדים, הועברה לבית ספר אחר בעיר.

בהיותה בת שמונה החלה ללכת לקן השומר הצעיר למרות התנגדות אביה שהיה יהודי מסורתי. כשהיתה בת עשר חזרה המשפחה לעיר הולדתה ובשנת 1936 עלו בני המשפחה לארץ ישראל. תחילה עלו האב והבת הגדולה והשתקעו בתל אביב. כעבור שנה הצטרפו גם האם עם שני הילדים הצעירים. חנה היתה בת 13 ואת המסע לארץ ישראל נשאה בזיכרונה תמיד – את הנסיעה ברכבת מוורשה לנמל של טרייסט באיטליה, את ההפלגה באונייה ליפו, את הסערה שפקדה אותם בלב ים, "הרגשנו חצי מתים" סיפרה, "האונייה עגנה רחוק מהחוף, הנוסעים הורדו לתוך סירות והסבלים לקחו את האנשים על הידיים דרך הסלעים אל החוף". חנה סיפרה שפחדה מהסבלים שנראו לה כל כך מוזרים במראם ובלבושם.

תחילה גרה המשפחה בתל אביב. היה שלב שאביה, שהיה ציוני נלהב, רצה להיות חקלאי ולגור במושב אך המאורעות שפרצו בארץ זמן קצר לאחר בואם אילצו אותו לוותר על הרעיון. המחסור בפרנסה דחף אותם לעזוב את תל אביב ולעבור לחיפה, ומשם תוך זמן קצר לקרית מוצקין, שם מצא האב עבודה זמנית אצל בן דודו. במהרה פתחו ההורים חנות מכולת ובחלוף הזמן גם בנו בית, שעומד על תילו עד היום. חנה נשלחה ללמוד בבית ספר בקרית חיים שהיה שייך למעמד הפועלים. בהתחלה ידעה רק את השפה הפולנית אך במהרה רכשה את העברית. אחרי הלימודים עזרה להורים במכולת – רכובה על אופניים היא נסעה בשבילי הקריה להביא לחנות פירות וירקות. לצד אלו היתה חניכה בקן השומר הצעיר בקרית מוצקין – מפגשים, שיחות, טיולים, ריקודים עד השעות המאוחרות של הלילה. בד בבד התגייסה ל"הגנה" – אימונים בתרגילי התגוננות והתקפה, ואיתות ב"מורס". 

בהיותה בת 18 עזבה את הבית ויצאה עם חבריה לתנועה, משכבת "גדוד השדה", להכשרה בקיבוץ בית אלפא. ההורים לא היו מרוצים מכך, אך היא עמדה על שלה בתוקף והם נאלצו להסכים.

את יחיאל נאמן (אז נוימן) , חבר שכבת "גדוד השדה" מקן חיפה, הכירה בהכשרה וסיפור שהיה כך היה: יום אחד יחיאל איבד את השעון שלו. מיד כל החבר'ה יצאו לחפש ומי שמצאה אותו היתה חנה. כשהחזירה לו את האבדה משהו שם קרה. כך זה התחיל, היא סיפרה. האם רק אז הוא הבחין ביופייה הרב?

בשנת 1943, בתום תקופת ההכשרה בבית אלפא הצטרפו חנה ויחיאל לקיבוץ שריד במסגרת השלמת "גדוד השדה". למרות רצונם של חברי הגדוד להקים קיבוץ חדש משלהם נאלצו, כמו קבוצות רבות לפניהם ואחריהם, לציית לצו התנועה – חזן ומאיר יערי החליטו שהם ישלימו את קיבוץ שריד. עם בואה לשריד עבדה חנה כמטפלת בבית הילדים.

ב-19 בנובמבר 1946 התחתנו חנה ויחיאל בבית הוריה בקרית מוצקין. הם נסעו משריד מלווים באהרן עשת ובניומין (יש לשער על תקן עדים) וחגגו עם בני משפחה ואורחים. במהלך השנים נולדו לחנה ויחיאל ארבעה ילדים: מיכל, אירית, עוזי ודידי.

בתקופת הצנע היתה חנה אקונומית במטבח ונאלצה להתמודד עם קשיים רבים של מחסור, ולמרות זאת מילאה את התפקיד בהצלחה. לאחר מכן עבדה כמטפלת של קבוצת "תומר". במשך כשלוש שנים היא היתה שם עבורם – נערים שהגיעו לקיבוץ במסגרת חברת הנוער. הם היו בכיתה ח' והיא קיבלה אותם באהבה, דואגת לכל מחסורם. היא העניקה להם את מה שהכי נזקקו לו. והם, עד היום זוכרים אותה בחום. עד היום היא בליבם.

שנים רבות עבדה חנה במתפרה ואף ריכזה את הענף. באותן שנים עבדו בכל ענף "המחט" כארבעים חברות. כל הלבשת הילדים, מלבד מעילים, נעשתה אז בבית.

בשנת 2009 נפטר יחיאל לאחר מחלה. באותה עת כבר החלה חנה לאבד את מאור עיניה. בשנים האחרונות כמעט שלא יצאה מביתה. היא טופלה בנאמנות רבה על ידי ילדיה ועל ידי המטפלת המסורה ציקי.

על סף גיל 100 היא נפטרה.

יהי זכרה ברוך

*********

חנה אמא למיכל, אירית ז"ל, עוזי ודידי וסבתא לנכדים ונינים