נאמן (נוימן) יחיאל

בן תמרה ודוד

נולד ב- 29.7.1923 במוסקבה ברוסיה

עלה לארץ בשנת 1935

הצטרף לקיבוץ שריד בשנת 1943

עם השלמת “גדוד השדה”

נפטר ב- 19.2.2009

יחיאל, בן בכור לתמרה ודוד ואח גדול לאליהו, נולד במוסקבה. אמו, בת העדה הבוכרית, נולדה בעיר טשקנט באוזבקיסטן, ואביו, אשכנזי יליד פולין שיועד להיות רב, הוגלה על ידי הצבא הרוסי לאזור טשקנט בהגיעו לגיל גיוס. היה זה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה כשצבא רוסיה סיפח חלקים מפולין ושלח בחורים צעירים למחנות כפייה. גם דוד, אבא של יחיאל, וגם אחיו של האב נתפסו ונשלחו למחנה כפייה, עמוק בתוך רוסיה.

כשפרצה המלחמה הגדולה נסגרו מחנות הכפייה והבחורים הצעירים יצאו משם מבלי לדעת לאן יפנו. רבים מהם אומצו על ידי משפחות בוכריות בטשקנט שפתחו את בתיהם לקראתם. ככה הגיע דוד למשפחה של תמרה.

תחילה לא הסכימו ההורים לרומן שהחל נרקם בין האשכנזי חסר האמצעים לבתם תמרה, שבאה ממשפחה בוכרית אמידה וגאה. הזוג הצעיר לא שמע להם וברח למוסקבה, שם הם התחתנו ונולד יחיאל. כשהיה יחיאל בן שנה הם חזרו לטשקנט לאחר שהשלימו עם ההורים ונכנסו לגור יחד אתם. תקופה ארוכה היה אביו של יחיאל מחוסר עבודה ללא מקצוע ביד. לפרק זמן קצר היה בבעלותו ובבעלות אחיו בית חרושת לסיגריות.

בטשקנט נולד אחיו הצעיר של יחיאל אליהו (מקי). יחיאל החל לימודיו בבית ספר יסודי בעיר. את עיקר הקושי חש בהתנכלויות מצד ילדי הגויים שארבו בכל פינה והציקו לו ולחברו, עד ששני הילדים היהודים החליטו לשים לזה סוף. הם לימדו את עצמם איך ‘להחזיר מכות’. לשם כך היו הולכים לרחוב צדדי ומתאמנים – מרביצים אחד לשני. מאז שלמדו לתת מכות עזבו אותם ילדי הגויים לנפשם.

בשעות הפנאי אהבו יחיאל ואחיו הצעיר ללכת לנהר שזרם בעיר. היו נוסעים בחשמלית לנהר, מתרחצים, שטים בסירות וחוזרים לבית הסבים.

ב- 1934, בעקבות חוק חדש של הממשל הסובייטי לפיו כל מי שאין לו אזרחות רוסית חייב לעזוב את המדינה או להתאזרח, החליטה המשפחה לעלות לארץ ישראל. למזלם היו להם קרובים בארץ שעזרו ושלחו להם סרטיפיקטים. ב- 1935 הם יצאו לדרך. אחרי נסיעה ממושכת ברכבת מטשקנט למוסקבה (שישה ימים ולילות) ומשם על סיפונה של האוניה “גרוזיה” הם עגנו בחופי הארץ.

בתקופה הראשונה הם נדדו מעיר לעיר בחיפוש אחר עבודה – מתל אביב, לירושלים ובסוף השתקעו בחיפה. בירושלים יחיאל ואחיו הצטרפו לקן השומר הצעיר בעיר. המדריך שלהם בקן היה יחיעם ויץ.

כאשר עברו לחיפה נשלח יחיאל ללמוד בבית הספר המקצועי בקיבוץ יגור. מידי יום הלך ברגל מחיפה ליגור ובחזרה כדי לחסוך את הוצאות הנסיעה. מאותם ימים נותרה לו למזכרת “צלקת” מנגיחת פרה. בשעות שאחרי הלימודים הלך לפעולות בקן השומר הצעיר בחיפה, בשכבת “גדוד השדה”.

ביוני 1942 יצאו חברי הגדוד להכשרה בקיבוץ בית אלפא. את כול מרצם היפנו להקמת קיבוץ חדש. אז גם הכיר את חנה אורבך, משכבת “גדוד השדה” בקרית מוצקין.  ב- 19.11.1946 הם התחתנו בטקס צנוע בביתם של הורי הכלה בקרית מוצקין.

אבל עוד קודם לכן, בנובמבר 1943, בעקבות החלטה חד משמעית של הנהגת הקיבוץ הארצי ששלחה את חברי “גדוד השדה” להשלים את קיבוץ שריד, נגוז חלומם לייסד קיבוץ חדש. היו אלה ימים ש”צו התנועה” היה מעל הכול ולמרות הוויכוחים עם הנהגת התנועה ועל אף הנציגים שנשלחו אל חזן ואל מאיר יערי, נאלצו חברי הקבוצה לקבל את הדין. בשריד הם חברו לבני הקיבוץ הראשונים שהיו בני גילם ויחד איתם היו מיועדים להצטרף לקיבוץ כחברים. במשך שנה תמימה חיו חברי “גדוד השדה” חיים אוטונומיים במאהל שהקימו בפאתי הקיבוץ עד שהוכרע שהם נשארים בשריד ומתקבלים לחברות.

ב- 1947 התגייס יחיאל לחטיבת “גולני”. כשהוכרז על הקמת המדינה עלה עם היחידה שלו לגליל ושירת כחובש. לאחר מכן עבר לגדוד המפורסם של “גולני” שירד לאילת והיה בין כובשי העיר ומניפי דגל ישראל.

בשריד היה יחיאל מוכר בזכות כוחו הפיזי הרב ובזכות יכולת הנתינה האין סופית שלו ועזרתו לזולת. “בזכותו היה לניר אבא. הוא גידל אותו כאחד מבניו” אמרה עליו שכנתו פסי הילדסהיים.

יחיאל וחנה תמיד דאגו לאסוף לביתם ילדי חוץ או משפחה נקלטת ולהעניק להם הרגשת בית.

שנים רבות עבד במוסך ומאוחר יותר עבר לעבוד בקואופרטיב “התבור”. כאשר הגיעה שעתו לפרוש לפנסיה, וכל עוד היה יכול, ירד מדי בוקר עם דן אמיתי לעבוד במטעי האבוקדו. הוא אהב מאוד את העבודה עם דן ואת השקט של שעות הבוקר המוקדמות.

אהב גם לטייל. קרוב לארבעים שנה טייל עם החוג האזורי לידיעת הארץ ובמסגרת טיולי הוותיקים של הקיבוץ. אין שביל בישראל שכף רגלו לא דרכה בו, אין טיול שלא דאג שלכל אחד יהיה את הציוד הנדרש, מזון וקפה של בוקר בדיוק במקום ובזמן הנכון.

ברבות השנים הלכה שריד והשתנתה. הוא כאב את השינוי, את נטישת הרעיון השיתופי. היתה לו אמונה חזקה בדרך, ועליה הוא המשיך להגן במפגשים משפחתיים בוויכוחים עם הדור הצעיר.

 

בן 85 היה במותו.

יהי זכרו ברוך.

 

*********

יחיאל אבא למיכל, אירית, עוזי ודידי וסב לנכדים ולנינים

גלילה לראש העמוד
X
דילוג לתוכן