אבא וסבא גדי היקר שלנו ♥

נולד בינואר קר בשנת 1944, על גבעת טרשים חשופה לרוחות וקרה, בשיאה של תקופת החלוציות.
גבעה אותה בחר אביו המייסד, כמקום קבע לקבוצה שעד העלייה לקרקע והקמת הקיבוץ באזור מגידו, התגוררה ברחובות. 

גדי או גד, כפי שקראו לו בילדותו, בן קיבוץ רמת השופט, היה בן בכור לחיים והדסה סלוצקי, ואח גדול לשרה ורחלי שתצטרפנה למשפחה בעתיד.

סבא חיים, עלה מפולין מהעיירה זלווה (Zelwa), עבד כל חייו בפלחה ובמקביל עשה מחקר יחד עם ד"ר יעקב קוסטרינסקי על גידול שומשום בארץ ישראל.

סבתא הדסה, עלתה בעליית הנוער מברלין, עבדה בבישול ובמכבסה והרבה שנים בלול. סבתא שימשה גם כמחליפה בבתי ילדים עד שפעם, כשעבדה כמחליפה, הילדים ציירו על הקירות ולדעתה של סבתא זה היה יצירתי. כנראה רק לדעתה, כי יותר לא שמו אותה כמחליפה בחינוך. סבתא החזיקה וניהלה את משק החי ברמת השופט במשך שנים רבות, בסוף חייה עבדה ב"בוברמה" (מפעל בובות שעובדיו היו האוכלוסייה הבוגרת) והפליאה לצייר. התנאים הקשים והקור העז כמעט ועלו בחייו של התינוק הרך, בימי החורף הקרים, בתקופה בה לא היו אמצעי חימום באוהל התינוקות (בתקופה זו עוד לא היו מבנים למגורי הילדים ולמגורים בכלל) גד היה ממש קפוא עד שהחל להכחיל מהקור. אחת המטפלות הכניסה אותו במהירות לכסת הכרית, חיממה אותו וכך הצילה את חייו. הסיפור המשפחתי הוא שבגלל האירוע הזה אבא לא אהב את הקור בימי חייו ותמיד העדיף חום, ובחורף חיפש את חום התנור המפנק.

הילדות בקיבוץ החדש, שמה את הילדים במוקד תשומת הלב והציפיה מהם היתה להיות "צברים". הציפיות הגדולות של מייסדי הקיבוץ יצרו להם קשיים רבים אך גם אתגרים ועצמאות, וגדי מגיל צעיר התבלט בעבודה בפלחה ובנהיגה, וכבר בגיל 13 הסיע את בני הנוער למוסד החינוכי, הרי אפרים.

אחד הסיפורים ששמענו על אבא היה, שבילדותו הוא ראה גברים שואבים דלק ממיכל באמצעות צינור, הוא ניסה גם, אבל שאב את הדלק לריאות וחלה בדלקת ריאות קשה. זה כנראה היה סימן לעתיד כי אחרי סיום הלימודים במוסד החינוכי, החל ללמוד מכונאות רכב, לימודים מקצועיים ביד נתן (1963-1965) ועבד במוסך בקיבוץ.

בשנת 1970 יצא לשנת שרות בקיבוץ אדמית הצעיר על גבול הלבנון שם פגש את מי שתהפוך בעתיד לאשתו ולאמא שלנו, חנה מאיר, בת שריד. בעקבות חנה, עבר לקיבוץ שריד, וכמכונאי מנוסה, מצא את מקומו בגד"ש. אבי ברעם ז"ל לקח אותו לעבוד בגד"ש ונתן לו הזדמנות להוכיח את יכולותיו הרבות, ועל זה הוא הוקיר לו תודה. גדי אהב את שדות העמק (לא סתם אחד השירים אהובים עליו ביותר, הוא גם השיר שהושמע בהלווייתו – "שיר העמק")

בנוסף אהב מאוד לעזור לכל מי שביקש, וכך כל מי ששקע בבוץ ידע שאפשר לפנות לגדי לחילוץ.

בשנת 1973 נולד שי, בן בכור לגדי וחנה. גדי היה באותה תקופה במילואים בסיני. עד שאיתרו אותו כדי להודיע לו שנולד לו בן, והדרך הארוכה שעשה בטרמפים הביתה מסיני, גרמו לזה שהוא יראה את התינוק המתוק, רק מספר ימים אחרי לידתו.

אבא אהב מאוד את שי ונהנה מהאבהות. מלחמת יום כיפור גזלה ממנו חודשים ארוכים של הנאה מתקופת התינוקות של שי. לאחר מספר שנים הצטרפה תמר, ואז נמרוד ואחרון חביב שאול.

בחלוף השנים ולאחר סיום העבודה בגד"ש החל לעבוד כמכונאי ציוד כבד בענף הציוד הכבד של שריד. בתפקיד זה נסע לכל קצוות הארץ לתקן ציוד כבד, כלים גדולים שנטו להתקלקל חדשות לבקרים. שום דבר לא הרתיע אותו, כולל עבודה בשמש באבק ובבוץ. הוא אהב מאוד את נופי הארץ והכיר כל דרך וכל ישוב נידח, והמשיך לטייל בארץ עוד שנים רבות.

חוש הכיוון שלו, לא היה שני לו, נראה היה שתמיד ידע איפה הוא נמצא, ואהב לנסוע בדרך אחת ולחזור באחרת. היה נהג זהיר ומעולה שכל נסיעה איתו היתה חוויה, אבל הוא קצת "חפר" לנו על נהיגה זהירה. היו לו שני כללי ברזל: התנגד נחרצות לסיבובי פרסה, והמליץ תמיד על עצירה למנוחה בצד הדרך אם מרגישים עייפים. לימד את נמרוד לנהוג, והיה לו חשוב מאוד שכולנו נהיה נהגים זהירים.

ידענו תמיד, שלא משנה איפה ניתקע, ביום או בלילה בלי דרך לחזור הביתה, תמיד נוכל להתקשר אל אבא והוא יגיע מיד.

בשנת 2000 אמא נפטרה וליבו נשבר. באותו זמן נסגר גם ענף הציוד הכבד. ההתאוששות לאחר התקף הלב וניתוח מעקפים הייתה מדהימה ואבא חזר לעבודה פיזית והחל קרירה חדשה בלטש ובגמל, וכמו תמיד לקח על עצמו אחריות נוספת, והפעם – מלגזות ובטחון.

שאולי היה בן 13 כשאמא נפטרה, אבא ליווה אותו בניווטים ספורטיביים במועדון הניווט של שריד וכששאול כבר רץ לבד, אבא המשיך ללוות ילדים אחרים.

בהמשך הגיעה גם זוגיות חדשה וארוכת שנים עם בלהה, איתה הוא טייל ברחבי הארץ והעולם, ויחד הצטרפו לקבוצת מטיילים – "הבולגרים" שגם הפכו לחברים טובים, איתם טיילו הרבה בעולם. בארץ טיילו עם החוג לידיעת הארץ.

למרות החזות הקיבוצניקית המחוספסת והשפם הארצישראלי, אבא היה רך ואוהב, אהב מאוד את הנכדים, גם את אלו ההולכים על ארבע: כלבים, חתולים וארנבת.

אחרי שסבתא הדסה נפטרה, אבא החל לאפות את העוגיות המפורסמות שלה שכל כך אהב ואהבנו גם אנחנו, ותחת ידיו הן הפכו לעוגיות חתולים מדויקות ומושלמות בצורתן ובטעמן. זו הייתה המתנה החביבה על הנכדים כשהוא היה מגיע לביקור עם צנצנת עוגיות חתולים.

אבא יקר, נשארת ילד מבפנים. אהבת לאכול גבינה כנענית עם דבש, מרק עוף, שניצל וצ'יפס והאוכל האהוב עליך- חומוס! תמיד צנוע, אוהב בית, ומעורב בכל – בחדשות, בפרלמנט של המוסך ובמתרחש בקיבוץ. שירי ארץ ישראל היפה והטובה היו אהובים עליך, היית בעל חוש הומור מחודד ותמיד תמיד זמין לעזור לכל מי שביקש ממך.

חסרונך מורגש מאוד.

מתגעגעים מאוד אליך ואל אמא.

*********

גדי אבא לשי, תמר, נמרוד ושאול וסבא לנכדים