עדינה סלעי

סלעי (גולוב) עדינה

בת פנינה ואריה

נולדה ב- 12.12.1926 בעיר פינסק בפולין

עלתה לארץ ב- 1934

הצטרפה לקיבוץ שריד בשנת 1951

נפטרה ב- 29.8.2016

עדינה היתה כמעט בת גילו של הקיבוץ בו חיה מרבית שנותיה.

היא נולדה בדצמבר שנת 1926 בפולין.

בגיל 7 עלתה ארצה עם הוריה ואחיה הצעיר ממנה בשנתיים וחצי. הם הגיעו ליפו ואחר כך עברו לתל אביב, שם למדה עדינה בבית הספר “ביאליק”. כעבור שלושה חודשים כבר דיברה עברית שוטפת, ואת השפה הפולנית היא כבר בקושי זכרה.

בגיל 13 הצטרפה עדינה לתנועת “המחנות העולים”, היתה למדריכה והכירה את הארץ דרך הרגליים.

כשסיימה בית ספר תיכון התחילה לעבוד כמזכירה ב”הבימה” ולאחר מכן עבדה מספר שנים ברדיו “קול ישראל”.

את ישראל, איש שריד, הנמצא בתל אביב לרגל תפקידו בתנועה היא פגשה בשנת 1948 על גג תל אביבי בסמוך לכיכר שינקין. שם, בעוד הם תולים כרזות תעמולת בחירות, ניצתה האהבה.

ב-1950 הם התחתנו בתל אביב ולמסיבה שהתקיימה בבית קפה לחוף הים הגיעה משלחת מהקיבוץ.

ב-1951 עם תום פעילותו של ישראל עברה גם עדינה לשריד.

ב- 1952 נולד בנם הבכור. ילדי קבוצת “עופר” שאותם חינך ישראל באותם הימים ביקשו לקרוא לבן שנולד בשמה של הקבוצה, עדינה וישראל נעתרו לבקשתם.

כשנולדת להם בת כעבור מספר שנים עופר הוא זה שבחר את שמה: “ענת”.

בתחילת שנות ה-60 התחילה לעבוד ב”גמל” ולמעט הפסקה קצרה עבדה שם עד אחרית ימיה.

ב-1969 נשלחה המשפחה לשליחות תנועתית בברזיל, עופר נשאר בשריד לסיים את חוק לימודיו והצטרף שנה אחר כך.

כשהגיעו לברזיל היו כמה שבועות ב”ריו” ולאחר מכן עברו לאזור היהודי בסאן פאולו. כשהסתיימה השליחות ביקשו מהם להישאר לעוד תקופה, אבל הם העדיפו לחזור ולהיות בארץ לצדו של עופר העתיד להתגייס לצבא.

השנים עברו, הילדים גדלו, ונולדו נכדים.

בשנת 2001 הלך ישראל לעולמו.

חסרונו של ישראל האהוב והמוערך הורגש בכל הקבוץ, אבל אצל עדינה יותר מכולם.

עדינה המשיכה לעבוד בגמל עד שבעיות בריאות הקשו עליה והיא הפחיתה את שעות עבודתה. את זמנה הפנוי ניצלה ליהנות מדברים נוספים בחייה.

עדינה, חברת קיבוצנו, הלכה לעולמה והיא בת 89 במותה.

 

יהי זכרה ברוך !

 

*********

עדינה אמא לעופר וענת וסבתא לנכדים

29/8/2016

אמא יקרה שלי, 

בשלוש השנים האחרונות הייתה לנו פגישה שבועית – אני באה מתל-אביב, את מחכה בסבלנות אין קץ ובשקט גמור בכורסה שבבית הבריאות. אני מתיישבת לידך, מלטפת את שערך הלבן הבוהק שכבר מזמן לא אסוף בסיכות לאחור, מחזיקה את ידך, זו הימנית שפתוחה בשבילי, מעבירה אצבעות בעדינות על העור הדקיק הכמעט שקוף של גב היד ועצב גדול ועמוק עוטף אותי.

אני עצובה על שתינו –

עלייך שבשנים האחרונות נאלצת לעזוב את הדירה שלך שכל-כך אהבת לטפח ולסדר. שבה היית שוקעת בכורסה השחורה עם ספר או עיתון, ממנה צופה בטלויזיה בכל מהדורת חדשות אפשרית, ובה שותה את הקפה השחור המר עם שניים סוכר. מבלי שאמרת זאת אפילו פעם אחת, אני יודעת כמה הגנה נתן לך הבית המוכר והטוב.

ואני עצובה עליי, שכל חיי חיפשתי אותך, קצת חוששת, קצת מקווה למשהו שלא יכולת ולא ידעת לתת לי.

אמא, דווקא כשנחלשת, כשהגוף התעייף כל-כך והנשמה הלכה והסתגרה בתוכך, דווקא אז יכולתי לאהוב, לנגוע, לספר לך דברים, לסלוח על הכל, לוותר על האכזבות והכעסים.

אני מאמינה ששמעת אותי, שהרגשת שאני לצידך, שידעת שאני לא מוותרת כמעט אף שבוע על ביקור אצלך, מנסה להנעים לך את הזמן המוגבל שנותר.

שעת לילה עכשיו כשאני כותבת לך פעם אחרונה, העיניים מלאות דמעות, רק לפני 4 שעות הודיעו לי על מותך והבכי לא נפסק, כי אני מבינה שלא אומר יותר אף פעם את המילים “אמא” או “אמאל’ה” בקול שקט אל מול הפנים הכל כך מוכרות שלך.

אז נוחי לך אמאל’ה מהחיים האלה שלא ריחמו עלייך והביאו לא מעט פרידות וסבל, אבל גם הרבה רגעים של שמחה, גאווה ואושר.

אוהבת אותך,

ענת

אמא שלי שלום,

את המילה שלום אמרנו אחד לשני מליון פעמים,

אני זוכר את הפרידה על סיפון האניה שלקחה אתכם לברזיל,

החזקתי אותך חזק ולא יכולתי לעזוב,

אני זוכר את השלום שאמרת לי אחרי הטלפון מהצבא

שקרא לי לשוב לבסיס יומיים לפני 

שפרצה מלחמת יום כיפור,

אני זוכר את הפעם הראשונה שחזרתי הביתה אחרי המלחמה ,

עמדנו אחד מול השני והרצפה נרטבה מדמעות,

אני זוכר את עשרות הפעמים שאמרנו שלום אחד לשני בביקוריי בארץ,

אבל היום אני אומר לך שלום ולמילה להתראות אין משמעות,

היום אני אומר לך שלום ואיני שומע את השלום שלך,

אף פעם לא אדע ואבין מה קרה לך

ומה עבר עליך בשנים האחרונות ,

ועכשו סוף סוף נגאלת מהסבל

אוהב אותך תמיד ועוד אוסיף את המילה 

שלום שלום שלום

 עופר

30.8.2016

עדינה,

 


אנחנו נפרדים היום לשלום,

האמת, כבר נפרדנו לפני זמן רב יחסית

פחות או יותר מאז שעברת למשכנות שאננים,

רק שהיום את עוברת לדיור מוגן נצחי, דיור בעננים.

קטונתי מלסכם את תולדות חייך

למרות ששמעתי קצת סיפורים מהגימנסיה, ואז..

בתקופה שעוד סיפרת

אבל, אני כאמור גם אצל ישראל אישך

רוב הזמן הייתי בשידור, ישבתי על הדשא ולא בשיעור

כשהייתי בצבא הייתה לי אצלך פרוטקציה

יכולתי לצלצל ל’גמל’ ואת קראת לאבא שלי ברמקול

אחר כך עבדנו שנינו בגמל לא מעט שנים

את על הטלפון, מכונת הכתיבה והצילום,

ואני בין המכבשים.

בשבילי היית בעיקר אמא של עופר וענת

וגם זו ששמרה על ישראל שלא יעשן, אבל הוא צפצף ונשף עשנו לעננים..

עכשיו כאמור תוכלי שוב להמשיך לעשות לו עניינים.

היתרון במעבר הזה, שלא כמו בין קיבוץ שיתופי למופרט,

שאחרי צאת הנשמה הכל מותר והרשות נתונה

אין תקנונים ואין מגבלות

אפשר פתאום לשנות ולהשתנות

אפשר להתחיל לבנות מחדש אהבות ישנות.

נוחי בשלום עדינה,

שלום ולהתראות

משה פקר

ברכה של ענת
גלילה לראש העמוד
X
דילוג לתוכן