סלעי (רוטשטיין) ישראל

בן בת-שבע ובן-ציון

נולד ב- 13.11.1923 בעיר חוטין ברומניה

עלה לארץ בשנת 1936 לחיפה

הצטרף לקיבוץ לשריד בשנת 1943

עם השלמת “גדוד השדה”

נפטר ב-  8.6.2001

ישראל נולד בעיר חוטין שברומניה ב- 13.11.1923, בן זקונים לבת-שבע ובן-ציון. האב סוחר, האם עקרת בית ולהם שישה ילדים, שלושה בנים ושלוש בנות: טוניה, זוזיה, דורה, מוניו, סוניה וישראל. בית רוטשטיין היה בית יהודי-ציוני שכל בניו ובנותיו הלכו לתנועת השומר הצעיר, בית חם ופתוח לכל אנשי התנועה.

ב- 1926 עלה ארצה אחיו מוניו (ממייסדי קיבוץ מעברות) ומספר שנים אחריו עלתה גם האחות סוניה (ממייסדי קיבוץ שער העמקים). בעקבותיהם עלו, ב- 1936, ההורים עם ישראל הצעיר והמשפחה השתקעה בחיפה.

אחותו הבכורה של ישראל, טוניה, נסעה לבלגיה, ללימודים. היא חייתה בבריסל, התחתנה ונולד להם בן. היא, בעלה ובנם נספו באושוויץ ב- 1942.

ישראל היה בן 12 כשהחל ללמוד בבית ספר בחיפה. כמו רבים אחרים באותה תקופה נאלץ לשלב לימודים ועבודה, כדי לעזור לממן את לימודיו. בהיותו תלמיד מצטיין שילבוהו מוריו בעבודה בבית הספר. כבר כנער נע מסלול חייו בין עבודה ולימודים, עבודה ותפקידים.

היה זה אך המשך טבעי מבחינתו כשהצטרף לקן השומר הצעיר בחיפה, לשכבת “גדוד השדה”. ההתכנסות, היחד, השיחות והחלומות – שם התגבשה דרכו לעתיד. בנובמבר 1943, לאחר שנת הכשרה בבית אלפא, הצטרפו חניכי “גדוד השדה” מקיני חיפה, הקריות, ופתח תקוה כהשלמה לקיבוץ שריד. וישראל שהיה הלב של חבורת “גדוד השדה” איתם.

עבודתו הראשונה בשריד היתה בבניין, אך עד מהרה הוא הופנה לתחום החינוך. מתוך אמונה שניתן לעשות את העולם טוב יותר הוא נרתם לעשייה החינוכית בשריד, בתנועה, בארץ, ובעולם: מורה, מחנך ומרכז המוסד החינוכי המקומי ; חבר ההנהגה הראשית של השוה”צ ; שלוש פעמים מזכיר קיבוץ ; שליח התנועה לברזיל ; מרכז מחלקת החינוך של הקיבוץ הארצי ; חבר בהנהלת סמינר הקיבוצים בת”א ; מרכז הפרויקט של “בית ראשון במולדת” בשריד.

בשנותיו האחרונות עבד בבית החרושת של הקיבוץ “גמל”, במחלקת בקרה, סימון ואריזה. בדייקנות, במסירות ובמאמץ פיזי לא קל תרם את חלקו לתהליך הייצור.

הפגישה בינו לבין עדינה היתה מקרית – ב- 1949, בלב תל אביב, ליד ככר מגן דוד, ביום הבחירות הראשונות לכנסת ישראל. הוא היה שם, נציג “השומר הצעיר” והיא הגיעה בתור נציגת “אחדות העבודה”. המבטים שלהם הצטלבו ומאז הם היו ביחד. עדינה הצטרפה אליו בשריד, הם הקימו בית ונולדו עפר וענת.

כאיש חינוך וממלא תפקידים מרכזיים בקיבוץ תמיד השמיע את דעותיו, תמיד היה מוכן לקחת חלק בעשייה. היה שותף גם בועדת יובל ה- 75, אך לחגיגת היובל  לא זכה להגיע. 

טרם לכתו שקד על עריכה ותרגום מיידיש של מאגר סיפוריו – מעשיות יהודיות מלאות הומור ושנינה, אך לא הספיק להשלים את המשימה. הספר: “…ביידיש זה נשמע יותר טוב… מעשייה יהודית לכל עת”  – הושלם ויצא לאור לזכרו של ישראל ולעילוי נשמתו היפה על ידי בני משפחתו וחבריו הקרובים.

יהי זכרו ברוך.

*********

ישראל אבא לעופר וענת וסב לארבעה נכדים: שון, גיל, עדן ואור

אבא 

ישראל הוא אבא כזה עם פנים רחבות,
ושיער רחב ואף רחב וחיוך רחב רחב…
יש בו באבא המון מקום
פנוי לשאלה, מקום
פנוי לדמעה.
המלים שלו מצחיקות, מרפאות, 
הסיפורים מחבקים
וכך הוא נוגע בפחד
וכך הוא נוגע בכמיהה
שבי.

ענת

אבא

עוד כמה מלים על האיש 
שכשאני נוסע וחושב עליו
אני צריך לרדת מהכביש,
כי הדמעות זולגות גדולות
ואת הדרך מסתירות.
והכל בא מהר ופתאום,
בדיוק כמו שהפסקת לנשום.
השארת אותנו עם המון זכרונות
ועכשיו גם עם כמה בדיחות.

עופר

 

גם בשחוק יכאב לב”  משלי, י”ד, 13

מהעיירה שלו, חוטין, ברומניה, הביא אתו ישראל רק זכרונות, אשר ליווהו כל ימיו, מנעוריו ועד יומו האחרון.
זכרונות אלה הקרינו על חייו ואישיותו. ברובד העמוק של נשמתו, הישראלית כל כך, היה חי וקיים אותו מאגר של ילדות, פרי חכמת חיים יהודית רבת שנים. מתוכה הוא דולה גם את חיוכיה וצחוקה של הבדיחה היהודית, שהביאה לא פעם רווחה ופדות בשעות של מצוקה וברגעים של מתח ויאוש.
הבדיחה היתה שמורה לישראל בכל עת, ובייחוד לאותם מצבים אנושיים כשנדמה לכל שאין גשר, אין מוצא ואין תוחלת. אז היה שולף את הבדיחה הגואלת ומיד באו התבהרות והבהוב של תקווה, כאילו הכל עוד אפשרי.
בכוחה של אישיותו הקורנת, בכוחן של המלים שהיו המגע העיקרי שלו עם בני אדם, היה ישראל מנווט בתוך סבך החיים.
“אור זרוע לצדיק” אומר משורר התהילים. לישראל היה שמור אותו אור, שהבדיחה היא הקסם המופלא המסלק את המוקשים שבדרך. 
כשהלך מאתנו, מצאנו על שולחנו דפים עליהם שקד בימיו האחרונים. היו אלה אותן מעשיות יהודיות, עסיסיות ושנונות אותן אהב כל כך לספר באקראי, סיפור לכל עת. הסיפורים היו רשומים בכתב ידו, במקורם היידי ובגרסתם העברית.
בדיחות אלה שהחל לאסוף ולרשום נועדו, כפי שרשם בהקדשה, להוריו האהובים.
זהו ראשיתו של מפעל שאך החל בו וכבר נקטע. 
ערכנו לכן לזכרו, ביראת כבוד לכוונתו, זר קטן, צנוע, אבל תוכו רצוף אהבה.

לעילוי נשמתו היפה של ישראל

נתן יונתן 
(דברים בהקדמה לספר “…ביידיש זה נשמע יותר טוב…” שהוציאה המשפחה לזכרו של ישראל)

 

גלילה לראש העמוד
X
דילוג לתוכן