שמעון בן מזל ושלמה ספרוב נולד ב- 22.3.1947 בתל אביב בשכונת נווה צדק. אח צעיר ליוסי ומירי. אח בוגר לאביבה וברכה, מנישואיה השניים של האם. 

מוצאם של הוריו היה מעדת ה"נאשדידנים" בגרוזיה.

בערך בשנת 1917, עם פרוץ המהפכה הבולשיביקית החלו הנאשדידנים, וביניהם אבותיו של שמעון, לחשוש לגורלם ועזבו את ארצם. בדרכם לארץ ישראל הם עצרו בתורכיה למספר שנים, ושם, ב- 1920, נולדה אמו מזל. בעצם שמה של האם היה הדסה אך לאחר ששרדה מחלה קשה שינו את שמה ל"מזל".

כשהיתה מזל בת ארבע הגיעה המשפחה לארץ ישראל. תחילה הם התיישבו בירושלים ובהמשך עברו לתל אביב. מזל למדה בבית הספר "סוזאן דלל", שהיה אז בית ספר לבנות. כנערה צעירה הלכה לתל יוסף מתוך רצון לחיות בקיבוץ, אך הוריה שהיו דתיים לא ראו בעין יפה שהבת הולכת למקום שבו בנים ובנות גרים יחד, והחזירו אותה הביתה וחיתנו אותה כשהיתה בת 16.

על אביו של שמעון ידוע מעט מאוד. הוא שירת בצבא הבריטי בצפון אפריקה ובתום המלחמה חזר פגוע נפשית וכעבור זמן נהיה אלכוהוליסט. ההורים התגרשו כששמעון היה בן חצי שנה בלבד, האב נטש והקשר אתו ועם משפחתו נותק. ידוע שנפטר צעיר.

אחרי שההורים התגרשו עברה האם לרמתיים. עול הפרנסה הכביד עליה מאוד, היא עבדה יום ולילה בעבודות מזדמנות ואת ילדיה נאלצה לשלוח למסגרות חינוך שונות – יוסי נשלח לחברת נוער ברמת השופט, מירי לכפר סולד, משם היא חזרה במהרה כדי לעזור לאמה, ואת שמעון הפעוט שמו בבית יתומים (איפה שהיום נמצא מתחם "שרונה").

שמעון זכר איך בלילות היה עומד במיטת סורגים וקורא לאמא.

כשאמו החליטה לקחת אותו בחזרה הביתה לא היה מאושר ממנו.

כשהיה שמעון בן ארבע, בעקבות נישואיה של האם לבוריס זץ, עברה המשפחה לשכונת רמות ים בבת ים.

משפחתו של בוריס* מוצאה היה מרוסיה. בין השנים 1906-1910 עזבו הוריו את רוסיה ונדדו לעיר חרבין בסין שם הוא נולד. כשהיה בן שבע עברה המשפחה לשנחאי. מגיל צעיר הצטיין בוריס בספורט בכלל ובאגרוף בפרט. התאגרף במועדון הספורט של הקהילה היהודית בשנחאי.

בשנת 1949, בהיותו בן 33 עלה ארצה ומצא עבודה כשופט כדורגל.

כשהיה שמעון כבן חמש עברה המשפחה למגדל העמק. מדי שבת לקח בוריס את שמעון לראות סרטים בנצרת, בקולנוע "דיאנה" – בעיקר סרטי מלחמה והיה קונה לו גם בקלאווה. שמעון אהב אותו וקרא לו אבא.

במגדל העמק היו אז עוד יהודים כמו בוריס שהיגרו מסין והם הקימו שם את "המועדון הסיני" שבו היו נפגשים. גם שנים רבות אחר כך כששמעון היה פוגש מישהו מוותיקי מגדל העמק שזוכר את המועדון הסיני הוא היה מתרגש עד דמעות.

שמעון הלך לבית הספר היסודי בעיר. הוא היה תלמיד טוב מאוד. בשעות שאחרי הלימודים היה נפגש עם חברים לשחק במזבלה שבין שריד, מגדל העמק ויפעת – גלגלו חישוקים עם מקל, נסעו בקורקינטים, בנו עגלות מארגזים וקוגלגרים ודהרו עליהם בירידות.

כשהיה שמעון בן שבע מת בוריס באופן פתאומי.

אחרי מותו של בוריס החל שמעון למרוד וירד בלימודים מאוד. מאמו ביקש שתשלח אותו להיות עם אחיו יוסי ברמת השופט.

ההתחלה ברמת השופט לא היתה קלה אבל במרוצת השנים שמעון נקלט ופרח שם.  הוא אהב את המוסד החינוכי, את שיעורי ההיסטוריה, את חיי החברה. הכישרון שלו למשחק ואהבתו למוזיקה קלאסית יצאו לאור. הוא כתב מחזות ושירים והנחה ערבי תרבות, עבודת הגמר שלו עסקה ב"תיאטרון השקספירי". הוא היה מדריך בתנועה וכשסיים את התיכון יצא לשנת י"ג.

בצבא שירת בלהקת חיל הים. במלחמת ששת הימים, לאחר שפגש את הלוחמים, פרש מהלהקה הצבאית והתגייס לצנחנים. אחרי שעשה טירונות, עקב בעיה בריאותית, העבירו אותו לחטיבה אחרת. הוא היה בלהקת פיקוד מרכז ואחר כך ראש "צוות הווי של הצנחנים".

אחרי השירות חזר לרמת השופט והקים את שלישיית "דרך הגב" (דודו זכאי, אמיר גינת ומיכה אדיר). הוא כתב להם מספר שירים שהולחנו על ידי צביקה שרף.

בהמשך עזב את הקיבוץ ויצא ללימודים בארצות הברית, בסיאטל, במדינת וושינגטון.

ב- 1971 סיים תואר ראשון במתמטיקה. את התואר השני והשלישי עשה בתחום של הפרעות בתקשורת. את לימודיו ממן בעזרת מילגות שקיבל מהאוניברסיטה כי היה תלמיד מצטיין.

בתקופה הזאת היה פעיל בקהילה היהודית בסיאטל. הוא לימד נערים לקראת בר מצווה באמצעות שיטה פונטית שפיתח שאפשרה לילדים לדקלם את הפרשה בעברית מבלי להבין אף מילה, לא אחת הציל ילדים שאיבדו תקווה. הוא גם כיהן כנשיא הסטודנטים הישראלים באוניברסיטה.

את לורי פגש בחוג לריקודי-עם באוניברסיטה.

הם התחתנו בשנת 1979, בסיימו את לימודי התואר השלישי ונולדו ילדיהם יוני, ליאור ואלעד.

ב- 1981 עשה "פוסט דוקטורט" ב- Mayo Clinic, במיניסוטה.

ב- 1984 חזר עם המשפחה ארצה, לרמת השופט, אך הקושי עם הלינה המשותפת וההבנה שהתחום המקצועי שלו עדיין בחיתוליו גרמו להם לעזוב.

ב- 1987 חזר עם המשפחה לארצות הברית, לשיקגו שם הוא קיבל משרת מרצה ב- Northwestern וגם פרופסורה ובהמשך אף קביעות. למרות זאת שמעון לא זנח את חלומו לחזור לארץ ולגדל את ילדיו בקיבוץ. מה שהביא בשנת 1993 את משפחת ספיר לשריד.

בקיבוץ שמעון עבד ב"גמל", היה מרכז ועדת תרבות ולצד זה פתח קליניקה לטיפול בבעיות בדיבור.

בשנת 2000 התבקש על ידי אוניברסיטת חיפה להקים את החוג להפרעות בתקשורת. הוא הקים חוג לתפארת ועבד שם במשך 14 שנים. בהמשך עזר לפתוח חוגים זהים בעוד מקומות בארץ.

בגיל 67 יצא לגמלאות בדרגת פרופסור מן המניין.

אחרי הפרישה הדריך סטודנטים לתואר שלישי.

בזמנו הפנוי אהב לנסוע עם לורי לקונצרטים ולסרטים, וללמוד קורסים מתחומי עניין שונים.

בשנותיו האחרונות סבל ממחלה שלקחה ממנו את יכולת הדיבור.

כמה עצב ותסכול נלוו לחיוכו כשפגש חברים על אם הדרך בקיבוץ.

בין השירים היפים והעצובים שהותיר אחריו ניתן למנות את "ברחוב הנשמות הטהורות", "שניים",  "בעיר הזאת שלום".

שמעון נפטר קצת לפני יום הולדתו ה-76.

יהי זכרו ברוך

*********

שמעון אבא ליוני, ליאור ואלעד וסבא לנכדים

* אחותו של שמעון, אביבה אורן לבית זץ, חקרה את סיפור חייו של אביה בוריס. בשנת 2011 התפרסם המחקר שלה בתחרות תיעוד של יהודי סין וזכה במקום הראשון. בשנת 2012 טסו אביבה ובנה שחר לסין כאורחים של ממשלת סין.