הכל ספדו לנורית, הילדים, הצברים הקשוחים והנוקשים כביכול, לא יכלו להסתיר את יגונם ואת צערם על אבדה זו שאין לה פשר ואין לה תמורה.

הכל ספדו לנורית, הקטנה ששאלה: "מדוע צריכה ילדה נחמדה כמו נורית למות? הרי זה אבל נורא." והילד ששאל: "מדוע לא התאפקה, מדוע עצמה את עיניה?" בתמימותם הילדותית נתנו ביטוי נורא להרגשת כולנו מן הרגע בו ירד האלם על נשמתה של נורית.

הכל ספדו לנורית, גם השמים האפירו, גם העצים הנמיכו קולם ובני האדם יראו להביט זה בעיני זה, כי ביקשו להסתיר מעט מן המבוכה והצער שנשתררו בנפשם…. הרי אין חזיון קשה ממותם של ילדים.

איך נעמוד כאן היום ונעלה קווים לדמותה של נורית, נטווה את חוטי הזיכרונות על מי שהיה ואיננו עוד, בעוד הכל בנו מתקומם נגד ודאות איומה זו, שגזירה היא ואין להשיב.

נדמה לי שלא צריך היה להכיר את נורית מקרוב כדי לדעת את דיוקנה האנושי. די היה להתבונן מעט בהליכותיה, להביט בקלסתר פניה ולהציץ מדי פעם לתוך עיניה כדי לעמוד על סוד אישיותה המופלאה. אני הכרתיה מימיה הראשונים ואיני נזכר אפילו במקרה אחד של התפרצות ושל הטחת דברים שפגיעתם רעה. מעיניה נשקפו תמיד שלווה ובינה. עיניה החייכניות קרנו תום לב ואושר של ילדות, שהיתה מוקפת אהבת הורים ואהבת הסביבה כולה. דבריה קלחו שלווים ונבונים. אלפי פעמים הייתי עובר על פניה ותמיד משתהה קמעה ומתרשם מדמותה. גם כשהיתה קובלת לפעמים היו הדברים עוברים איזה זיכוך מעודן ומרכך ואתה הבוגר היית משתאה איך ילדה זו יודעת לשלוט ברוחה.

וכיצד היתה נורית ממלאה חובותיה? דומני בחייה לא היה קיים כלל דירוג של מעשים קטנים וגדולים, …. על כן היתה עובדת, מכינה שיעורים, מציירת, מנגנת, משתתפת במפעלי הקבוצה והחברה ובפעולה התנועתית – תמיד באותה חשיבות עצמה. נורית היתה מרכז בקבוצתה. לא צריך היה להיות מקורב לקבוצת "מעין" בכדי לדעת זאת, די היה לעבור לפני ביתנו ולראות שם את נורית יושבת על המרפסת, מוקפת חברות קבוצתה, כדי לחוש בקשב האוהב לדבריה, ולעמוד על השפע הרב שהיא משפיעה באישיותה, בה הצטברו ערכי אדם וחברה….

היתה לה ילדות שעוצבה בתוך סביבה המעניקה אהבה וכבוד לאדם הצעיר, ונורית ידעה להחזיר לסביבתה מאה שערים…

גם בייסוריי מחלתה עמדו לנורית קווי דמותה הנאצלת. כשהיינו עומדים להיכנס לחדרה בבית החולים, היה הלב הולם מפחד הפגישה והדמעות חונקות את הגרון. אך כשהיינו באים במחיצתה ונתקלים בחיוכה וחשים בשלוותה ובבטחונה, מיד היינו מרגישים רגש של הקלה. יכולנו לשוחח ולצחוק עמה יחד והיא, החולה, בהתנהגותה המעוררת כבוד והוקרה היתה מעודדת אותנו הבריאים ונוסכת בנו אמונה טמירה שיתרחש הנס. שגאון האדם המגלה בימינו צפונות תבל ומלואה ידביר גם את מחלתה של נורית וישיב את גופה הדווה לאיתנו.

חיכינו לנס והנס לא בא.

מתוך דברים של דוד מירון לזכרה של נורית

*********

נורית אחות לעמיר, שלומית וחגי