יעל בת גרטה לבית קלר ואריה אראלי נולדה בבית החולים בעפולה ב- 16.6.1932. אחות צעירה לרותי מנישואיו הראשונים של אביה, ואחות גדולה לעדנה שנולדה כארבע שנים אחריה. יעל, מילדי הקיבוץ הראשונים של שריד, גדלה בקבוצת עומר. כתינוקות שיכנו אותם בבית א' ובגיל גן הם עברו לגור בבית הקומותיים, בקומה השנייה.
יעל היתה ילדה שובבה, קצת פרועה, ספורטאית ומוזיקלית מאוד.
משעות הבילוי עם ההורים זכרה איך הלכו לקטוף רקפות, ב"יער מסריק" שרק לא מזמן ניטע מול הכניסה לקיבוץ. בימי שמש חורפיים הלכו ליער לאסוף פטריות אורנייה שצצו אחר הגשם. בימי סגריר זכרה את אביה רכון מעל אוסף הבולים שלו והיא לידו מקשיבה לסיפוריו – על כל בול ובול היה לו סיפור – מאיזו ארץ בא, מה רואים בו, מדוע הופק ועוד.
בקיץ 1938 נסעה עם הוריה ואחותה הקטנה לביקור משפחתי באירופה. ביקור שארך כחצי שנה. תחילה ביקרו בבית משפחתה של האם בעיר דרזדן בגרמניה. יעל זכרה שחגגו לה שם יום הולדת 6. משם הם נסעו לבית משפחתו של האב בעיר הצ'כית פרכוב. הם היו שם בדיוק כשהגרמנים פלשו לצ'כוסלובקיה. יעל זכרה איך בלילה הם הצליחו לעלות על רכבת שיצאה מפראג לטריאסט ומשם באונייה לארץ ישראל. הרכבת היתה עמוסה, לא היה מקום לשבת. יעל התיישבה היכנשהו. לעדנה הקטנה שהיתה אז כבת שנתיים הכין האב ערסל ובו היא שכבה וההורים עמדו כל הנסיעה.
מבני משפחתם שנותרו באירופה הגיעו עוד מכתבים אך אלו הלכו והתמעטו עד שפסקו. אחרי המלחמה התברר שכולם נרצחו.
את בית הספר היסודי עשתה יעל בקיבוץ שריד. מחנך קבוצת "עומר" היה אליהו אלמן והמטפלת חיקה גיטליס (פלגי). מגיל צעיר קיבלו הילדים חינוך לעבודה – שטפו את הכיתה ואת חדרי השינה בבית הילדים, החליפו מצעים, האכילו את החיות במשק ילדים ועוד.
בכיתה ה' נכנסנו ילדי "עומר" לתנועה (השומר הצעיר). בתמונות הקבוצתיות, בשחור-לבן, אפשר לראותם בחולצות הכחולות עם השרוך הלבן. בתמונה אחרת הם יושבים על המעקה של "כיתת עומר" שנבנתה במיוחד עבורם, מנגנים בחליליות.
מגיל צעיר דבק ביעל הכינוי "גגול" שליווה אותה לאורך כל חייה. לדבריה, היא עצמה בחרה בו לאחר שקראה את הספר "מכרות המלך שלמה" ואהבה את השם של אחת מהדמויות בסיפור. "הרי יעלות יש המון וגגול יש רק אחת", טענה והלכה בין כל ילדי הקבוצה להודיעם שמעתה ואילך שמה – גגול.
עם סיום כיתה ו' נשלחו ילדי קבוצת "עומר" ללמוד במוסד החינוכי במשמר העמק. לקיבוץ הם היו מגיעים בחגים ובחופשות הקיץ. אחת לכמה שבועות היו ההורים חוצים את העמק בעגלה רתומה לצמד סוסים לבקר את ילדיהם במוסד החינוכי. את שנת הי"ב, כפי שהיה נהוג באותם ימים – שנה של התנסות בחיי קיבוץ, עשתה יעל יחד עם חבריה מ"עומר" בקיבוץ מזרע. בתום שנת ה- י"ב הם שבו הביתה ובמהרה התגייסו לצבא.
בצבא שירתה כמדריכת גדנ"ע תחילה בבסיס בגבעת אולגה ואחר כך ב"דמון", היום יש שם בית סוהר. בתקופת הצבא החלה לנגן באקורדיון. מישהו הביא לה אקורדיון קטן והיא לימדה את עצמה לנגן עליו.
כשסיימה שירות בן שנתיים שבה לשריד ונכנסה לעבוד בחינוך. בשל היותה ספורטאית הוחלט בקיבוץ לשלוח אותה ללימודי הוראת ההתעמלות. בהמשך למדה גם במסלול של הוראת מוזיקה. יעקב בנארי, שהיה באותם ימים המורה למוזיקה במוסד המקומי ביקש ממנה באופן אישי שתלך ללמוד מוזיקה ושתחליף אותו בבוא יומו. הוא כבר היה אז חולה מאוד.

עם סיום הלימודים חזרה הביתה והשתלבה במערכת החינוך. היתה מורה אהובה לספורט ולמוזיקה. בנוסף לימדה ילדים לנגן באקורדיון וניצחה על מקהלת חברת הילדים. היא היתה מעורבת ומשמעותית בחיי התרבות בקיבוץ.
מקשר ממושך שהיה לה עם אהרן עשת נולדו ילדיהם – גל (1960) ואורלי (1963).
בהמשך עבדה בטיפול בפעוטות עד שמסיבות בריאותיות עברה לעבוד ב"בית המשרדים" (מקום משכנם של משרדי המזכירות), במרכזיית הטלפונים של הקיבוץ. נתנה מענה לכל מי שחייג "0", לכל מי ששאל, שחיפש, שרצה להשאיר הודעה. שנים רבות עבדה שם, מסורה לתפקידה יום ולילה לאורך כל ימי השבוע.
כשפחתה העבודה במרכזייה, בעידן הטלפונים הניידים, התמסרה, ביוזמתה, לעבודת תיוק מסמכים והשלטת סדר וארגון בניירת ב"בית המשרדים".
כשיעל נאלצה לסיים לעבוד הסתגרה בביתה והחלה רוקמת.
עוד בצעירותה אהבה לרקום, "ריקמת צלבים", אבל בבגרותה החלה לרקום "גובלנים" על רשת. אורלי היתה מביאה לה את הרשתות עם ההדפסים וגם את החוטים הצבעוניים ויעל ניגשה למלאכה בשמחה. את הגובלנים שסיימה לרקום תלתה על הקירות מסביבה, ממלאה את חייה ואת קירות הבית בנופים רחוקים וססגוניים.
כמה גאה היתה במעשיי ידיה. למבקרים בביתה אמרה שהיא מרגישה שהיא חיה בתוך "ארמון רקום".
יעל נפטרה בארמון שרקמה לה, ב- 8.7.2024
בת 92 במותה.
יהי זכרה ברוך

*********

יעל אמא לגל ואורלי וסבתא ללילך

גגול יקרה,
"גגול" זה מושג,
"גגול" זה מוסד.
פעם היית עבורי המורה המיתולוגית והמיוחדת לספורט. מורה צעירה שמתמודדת עם חבורת נערים פרועים שמנסה לעשות את הבלתי אפשרי – לצלוח את השיעור בשלום. אני זוכרת מעט מאוד מתקופה זו, אבל בהמשך, נהיית בלתי נשכחת – ניהלת את הקיבוץ מבלי שנבחרת, וכל זה באמצעות שפופרת טלפון. קראת לעצמך "אפס" – כל מי שנזקק למידע, לתקשורת, לעזרה, חייג "0" וקיבל אותך ואת כל התשובות להם היה זקוק.
היית זמינה 24/7, לא רק לתושבי הקיבוץ. לא היית הפנים של שריד אלא הקול בו נפגש כל מתקשר מבחוץ. אהבת מאוד את התפקיד שייצרת ועיצבת אותו בדרך המאוד מיוחדת שלך – הדרך של גגול.
כשהקידמה הגיעה וכולנו הצטיידנו בטלפונים ניידים, פחתה העבודה וההזדקקות, מצאת אפיק חדש לעסוק בו ולתרום – את מייצרת לך ממלכה חדשה בה את מתייקת כל פיסת נייר שמתגלגלת לידייך מהשולחנות בבית המשרדים, תוך שאת נאבקת בקלסרים הכבדים ולא מאפשרת למחלה, איתה את מתמודדת כל כך הרבה שנים, להגביל אותך.
היית גאה לנצח את המחלה ואת הדיאגנוזות ששמעת מהרופאים, המשכת להגיע למשרדך בדהרה על הקלנועית דרך הדלת הרחבה שהותקנה במיוחד עבורך, בכל מזג אוויר ובכל מצב בריאותי.
התקשית לעכל את היציאה לפנסיה, אז חזרת בעזרת אורלי, לעסוק בתחביב הריקמה היפייפיה, המקשטת כריות, תיקים וקירות בתים של רבים מחברייך, וכיסית את כל קירות ביתך בתמונות מעשה ידייך.
היית גאה בשמך המיוחד, גגול. ייתכן שחלק ממכריך כלל אינם יודעים שנולדת בשם 'יעל', בשנים הראשונות של שריד.
את ידעת וגם אנחנו –
גגול זה מושג,
גגול זה מוסד.
נוחי בשלום חברה מיוחדת.
רעיה קליין
(הוקרא בלוויה)