עדה בת שושנה  לבית ריטר וורנר (בארץ שינה האב את שמו ליחזקאל) נולדה ב- 14.11.1940 בביה"ח בעפולה. באותם ימים היו הוריה חברי קיבוץ משמר הים (לימים קיבוץ אפק) שישב אז במפרץ חיפה. בעקבות ההפצצות של מטוסים איטלקיים הוחלט לפנות את הנשים והילדים של משמר הים לקיבוץ גבת. בין המפונים היו גם אמה של עדה, שהיתה אז בהריון מתקדם איתה, ואחותה מיכל, בת השלוש.

כשהיתה עדה בת תשעה חודשים עזבו הוריה את הקיבוץ ועברו לקרית ביאליק. שם, בתוך הקהילה הייקית הם הרגישו בבית. עוד בגרמניה למד אביה רוקחות, אך משלא קיבל תעודת הסמכה בשל היותו יהודי פנה ללמוד בקונסרבטוריון למוזיקה. בארץ הוא עבד ב"המשביר", תחילה בחלוקת מזון ובהמשך כאחראי על בתי הקירור. בשעות הערב לימד נגינה וניהל שתי מקהלות. אמה עבדה באק"ים כמנהלת מוסד לאנשים מבוגרים עם מוגבלויות.

ילדותה של עדה עברה עליה בין בית הוריה בקרית ביאליק לבית סביה שהצליחו להחלץ מגרמניה והתיישבו בכרמל. בבית הוריה הקפידו ההורים לדבר עם הילדות עברית, אך עם הסבים היו עדה ואחותה מדברות גרמנית.

כשהיתה בת שמונה פרצה מלחמת השחרור. האב גויס, האם עבדה בבית חולים רוטשילד ועדה ומיכל היו ממלאות שקים בחול ומכינות להן מקלט.

כשהיתה בת עשר נולד אחיה דורון והבית נמלא שמחה. שתי אחיות גדולות שהן כמו אימהות לאח קטן שזה עתה נולד. כעבור 23 שנים נהרג דורון במלחמת יום הכיפורים, בקרבות בחזית הדרומית.

כנערה הצטרפה לתנועת "המחנות העולים". אהבה את הפעולות, הטיולים והמחנות. כשהגיעה לכיתה י' התגבשה אצלה החלטה לעבור ללמוד בפנימיית "כפר גלים". להורים הנתק מהבת היה קשה מאוד, אך הם כיבדו את החלטתה. עם סיום התיכון, ב- 1958,  התגייסה לצבא ושירתה כפקידה בבית הספר לשריון בג'וליס. בתום השרות הצבאי יצאה ללימודי הוראה בסמינר הקיבוצים באורנים. באחד הטיולים הלימודיים שערכו תלמידות "אורנים" במדבר יהודה פגשה עדה את עמי פומרנץ משריד שהיה נהג המשאית שליווה את הטיול. שם במדבר החל סיפורם המשותף.

ב- 1961 הצטרפה לקיבוץ שריד והחלה ללמד בכיתות בית הספר היסודי.

ההחלטה לגור בקיבוץ לא היתה קלה עבורה, אבל משהבינה שאת עמי אי אפשר להוציא משריד היא השלימה עם המצב והפכה לדמות מרכזית ומשפיעה בקיבוץ.

לעדה ועמי נולדו עיתי, עופר ועידו. והם אימצו את דובי.

ברבות השנים מילאה תפקידים מרכזיים בקיבוץ: מזכירת קיבוץ, מרכזת ועדת תרבות, מרכזת ועדת קליטה, מרכזת ועדת ותיקים ומארגנת את טיולי הוותיקים. היה לה רצון מתמיד ללמוד ולהתפתח – היא יצאה ללמודי קוסמטיקה ושנים רבות היתה הקוסמטיקאית של הקיבוץ. לאחר מכן למדה מחשבים ונמנתה על קבוצה שבנתה תוכנה למטבחים ל"עוף העמק". כמו כן היתה שחקנית ומורה לברידג'.

בקייצים הצטרפה לצוות גידולי השדה כאחת מפקחיות הכותנה.

ולצד כל אלה עסקה במגוון רחב של יצירה ומלאכות יד כגון: אריגה על נול, ריקמה, תפירה ועוד.

יהי זכרה שמור עמנו לעד.

*********

עדה אמא לעיתי, עופר, עידו ודובי וסבתא לנכדים

עדה,

לא היו בביתך קירות לבנים, או וילונות לבנים. הכל היה מוקף בספרים, בתמונות, בצבע וביצירה. רקמת כריות, יצרת תחרה, עשית עבודות טלאים צבעוניות. מילאת קערות באצטרובלים ואבנים וזיכרונות. מזל שהרחיבו אצלכם קצת, כי אחרי מספר שנים התחלת לארוג בנול ושכבה מעל שכבה מעל שכבה התמלאו הקירות בעוד יצירות. לכל נכד ונכדה הכנת בובות ויצירות מתחומי אהבתו וגם לקירות בבתים אחרים שלחת שטיחים שבהם באורח פלא צמחו גם סינסני תמרים.

גם תמונות מילאו את הבית. על העמוד המרכזי הורים וסבים. הם העמוד התומך הסברת. על המדפים אלו שאינם ובחדר השינה הנכדים ובני המשפחה הנוספים.

קומה שניה מקשה על יצירת גינה, אבל בעציצים של עדה פרחו יותר פרחים מאשר בגינות ענק.

לא היו לך ימים ריקים עדה. יצרת קרמים אותם רקחת בעצמך. אין שפתון נגד יובש כפי שחילקת לנו בקופסאות קטנות. חיפשת ומצאת קרובי ורחוקי משפחה ברחבי העולם ואימצת אותם לחיק המשפחה.

ביחד עם עמי הוצאתם את חברי הקיבוץ ובהמשך בעיקר את היותר מבוגרים לטיולים. אתרי מורשת, תצפיות, אנשים וקבוצות עם סיפורים מיוחדים, לכולם הגעתם.

טיילת עם עמי ועם המשפחה בארץ וברחבי העולם. היית בסין ובמרוקו, בדרום אפריקה וסרי לנקה, סקנדיביה, איסלנד לפלנד, אירופה ובוודאי שכחתי לא מעט ארצות, אולי אפילו יבשת. אספת מראות ואבנים אצטרובלים וזיכרונות ומה שהיה יקר או קשה להביא רקמת בעצמך כדרך לזכור ולשמר. יצרת אלבומים מכל טיול ומכל אירוע. כתבת יומן ותיעדת סיפורים ואירועים.

אבל יותר מכל יצירה ותיעוד זיכרון היית אמנית של משפחה.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שפגשתי אותך. עיתי שאל אם אני מוכנה והתרגשתי וחששתי. לא ידעתי אם אמצא חן בעיניכם ולא ידעתי מה צפוי. הגענו אל ביתכם הקטן בקומה השנייה וכאשר נכנסתי הוקפתי תוך שניות בחיבוק וחום ולא היה מקום לחששות רק להרגשה של בית וקבלה. עמי ישב שקט ושלוב ידיים, עידו ועופר התבוננו, אבל את הקפת אותי בזרועותייך, במילותייך, בשמחה כל כך גדולה, באהבה פרוסת ידיים. את תיווכת את השקט של הגברים ולימדת אותי לזהות גם בו אהבה.

את מילאת את השקט שלהם בהמון מילים וכולן מילים טובות ובטוחות. סיפרת לי את סיפור חייך וסיפור אהבתך לעמי וסיפורי משפחה מהעת האחרונה ומפעם. סיפרת לי על המשפחה ותולדותיה וכל שלא אמרת בשיחות הרבות העלית על הכתב.

את ואחותך מיכי הייתן שטיח שכל חוט בו היה מלאכת מחשבת של אהבה. את ועמי הייתם רקמה שבה חוטים בצבעי אש סוערים וצבעי מים רגועים משתלבים בהרמוניה נכונה. "את יודעת איך הבנים שלי כל כך מוצלחים?", שאלת אותי פעם. לקחתי אותם כל יום אחר הצהריים לעמי לעבודה ואמרתי להם תסתכלו.

בנות הדודות והבנים גדלו כאחים במשפחה גדולה ואת הוספת ואימצת לתוך המשפחה את דובי וביתך היה פתוח לקרובים ורחוקים וצעירים שהיו זקוקים למקום לקרוא לו בית. היה צפוף אבל מעולם לא חסר מקום, כי ליבך היה רחב ובתוך ארונותייך וקופסאותייך חיכו לנו דברים אותם נהנית לחלוק.

לתוך מרבדי היצירה שלך שולבו בשנים האחרונות הנכדים. מאיפה מצאת זמן להיות שם עבור כל אחד מהם? איך היית מגיעה לכל מקום ואף חוצה אוקיינוסים כדי להיות שם ולבלות איתם. לא חסר לך כח עד שלפתע כן.

כשחלית לא ויתרת, טיילת גם אם פחות, יצרת גם אם פחות, תיעדת יותר ויותר והעלית על הכתב ובאלבומים הכול. מזל שכך, בלעדייך אפילו תמונות החתונה שלנו היו מחכות לעריכה לנצח.

אי אפשר למחוק את רישומן של השנים האחרונות בהן המחלה גזלה ממך יכולת אחר יכולת. לא שוויתרת, לא את, את תטפסי על סולם לנקות משהו למעלה, את תחליפי את הנול המגושם ביצירת שרשרות. את תעצבי על כישורים שאובדים אבל תדעי ליצור שטיח נוסף מעט פחות מגוון, בתוכו תשלבי חרוזים מעשי ידייך, שיצאו מעט פחות מעוצבים, אבל אולי הוא היפה מכל השטיחים. כי בו הסך הכול הוא מי שאת. המילים איתן מילאת את השקט גם הן התקשו לצאת משפתייך. עם זאת אולי הצלחת לראות בחיבוקים ובנשיקות שלנו ושל הנכדים והנכדות כמה אוהבים אותך. עדה הם הסתכלו וראו אותך גם כשהיה לך כוח וגם כשלא. הם שמעו והכירו אותך גם כשדיברת והקראת וסיפרת, יצרת וטיילת איתם וגם כשישבת אסורה בכבלי המחלה ולחשת מילה אחת או שתיים בשקט. עדה, הם התבוננו בך וגם בזכות ההתבוננות הזו הם יצאו מאוד מוצלחים. 

כתלי הבתים שלנו מלאים ביצירות היפות שלך. גם הכתלים הפיזיים וגם אלו הפנימיים של הנשמה. אני אוהבת את כל מה שייצרת כי אני אוהבת אותך.

שירה