לו היינו מנסים לדמיין את הדרך שבה עמי יעלם מהנוף שלנו, דבר שמעולם לא דמיינו שהוא אפשרי, זה בטח היה בצעדי ריקוד. ריקוד בו האיש הגדול, החזק, הרחב, אוחז בבטחה בבת זוגו, עדה, ושניהם נעים בקלילות חיננית שובת עין ולב אל עבר האופק, אל מעבר להרי הכרמל, בדרכם אולי אל פסטיבלי המחולות בגן עדן. דבר מזה לא קרה, עדה שנפרדה מאתנו מוקדם מדי ועופר בנם שמחלה הכריעה אותו בדמי ימיו הפגישו את עמי עם עומקי חוסר אונים וכאב שאפילו מי שאיבד את אחיו הצעיר והיחיד בגיל צעיר, כמו עמי, לא מבקר בהם.

עמי נולד בשריד ב- 29 במרץ 1931, והיה מילדי הקיבוץ הראשונים. בנם הבכור של צבי וזושה פומרנץ, המשויכים לקבוצת המייסדים הצ'כית למרות שהם אינם צ'כים כלל וכלל, אבל כמוהם גם צבי חבר בתנועת "תכלת לבן".

צבי המשלב תואר ראשון במנהל עסקים אותו רכש בווינה והכשרה במכונאות, עם עבודה כחקלאי ויערן ועבודה כספרן משפיע על בנו עמי שאף הוא ישלב מאוחר יותר בחייו מכונאות, חקלאות וטבע לצד חיי תרבות.

ילדותו של עמי עברה עליו בטיולים ל"יער מסריק", לסאלח ב"דאר טוויל", ל"דרדנלים" (החציבה בגבעה מול הכניסה לשריד, לסלילת הכביש הראשי שחוצה את העמק), לבית המשאבות שם עבד אביו, ובמעקבים שערכו ילדי הקיבוץ אחרי דמותו המרתקת של אפנשקה (צבי כץ). לצד אלו התנהג עמי בשובבות רבה ולפי עדותו שלו חלק ניכר מילדותו הוא העביר בחלל הקטן שמתחת למדרגות בבית הקומותיים, לשם שלח הצוות החינוכי את כל אלו שצריכים להירגע.

בחודש מרץ 1936 נולד לעמי אח קטן, עוזי. כעבור 30 שנה, באוקטובר 1966, נפטר עוזי לאחר מחלה קשה והותיר אצל עמי כאב שלא יפוג לעולם.

עם סיום בית הספר היסודי בשריד עבר עמי עם ילדי קבוצת "עומר" ללמוד ב"מוסד משמר העמק", שם הוא מכיר כל עץ בחורש, כל ואדי, כל בעל חיים וכל פרח. רק דבר אחד הוא לא ידע – איפה הכיתה.

במסיבות במוסד עמי דווקא מקפיד להיות נוכח. הוא לא המנחה, לא המציג, לא המנגן ואינו יושב בקהל. עמי רוקד, ואיך שהוא רוקד זה לא ייאמן. מאוחר יותר יישלח לייצג את ישראל בפסטיבל של הנוער הדמוקרטי (פסטיבל ריקודים שהתקיים כל שנה בארץ אחרת).

את חוק לימודיו במוסד הוא סיים בגלל ההתקפות של קאוקג'י בפרוץ מהומות מלחמת העצמאות ולא כל כך בגלל שעמד במטלות הלימודיות להן נדרש.

לאחר מלחמת השחרור התגייס לצבא ושירת כמדריך בבית הספר לשריון, תפקיד אותו עשה גם במילואים.

בארבע מלחמות השתתף בחייו כשהוא בפלוגת הסיוע מפקד על סדנה קדמית, והתמונה שעולה מכולן – שדה קרב ועמי עומד באמצע ומטפל בשלווה בטנק.

בראשית שנות השישים יוצאת קבוצה של תלמידות מ"סמינר אורנים" לטיול במדבר יהודה. אחת הסמינריסטיות היא עדה גרינוולד ונהג הטיולית שמסיע אותן הוא עמי פומרנץ. שם במדבר הצחיח פורחת האהבה ובשנת 61' הם מקימים את ביתם בשריד ונולדים להם – עיתי, עופר ועידו. בשנת 1973 כשהגיעו נערי קבוצת 'שביט' ללמוד בשריד, אימצו עדה ועמי את דובי אל משפחתם.

לאורך השנים עבד עמי בשדות המשק, היה רפתן, הפעיל ציוד כבד בכל חלקי הארץ וניהל במשך 14 שנים את המוסך בשריד. לאחר מכן ניהל את מוסך "התבור" במשך שנים רבות. תקופה לא קצרה היה האחראי על המוסכים באזור הצפון – מכאן ועד למג'דל שאמס וכל זאת לצד היותו איש שריד בכל רמ"ח אבריו, הנושא בתפקידים מרכזיים: סדרן עבודה, מרכז ועדת חברים, חבר מזכירות.

יחד עם עדה טיפח בקיבוץ את "מועדון הוותיקים" עם דגש על ידיעת הארץ  – לאורך שנים הם ארגנו והדריכו טיולים, כשהם מובילים אחריהם את החברים במשעולי עפר לאתרים מרתקים.

הודות לזיכרון בלתי רגיל שניחן בו סייע לצוות הארכיון לשמר את ההיסטוריה של המקום.

אהבנו את עמי אהבה גדולה, לרגע לא יכולנו לדמיין שיגיע יום והוא לא יהיה כאן.

נזכור אותו תמיד ונעביר את זכרו הלאה

*********

עמי אבא לעיתי, עופר עידו ודובי וסבא לנכדים