פלור (שטרומברג) חוה
בת לוטה ופריץ-נתן
נולדה ב- 3.2.1922 בברלין, גרמניה
עלתה לארץ ב- 1939 במסגרת עליית הנוער
והיתה חניכת נוער ב' בקיבוץ שריד
הצטרפה כחברה לקיבוץ שריד ב- 1942
נפטרה ב- 27.10.2014
חוה נולדה בברלין ב- 3.2.1922, בת זקונים, אחרי שתי בנות, ללוטה ופריץ-נתן שטרומברג. לאב היה בית חרושות לנוצות ששימשו כאביזרי אופנה והעסקים היו טובים. המשפחה התגוררה בדירה מרווחת בת שמונה חדרים באחד הרובעים היוקרתיים של העיר והחזיקה בשתי מכוניות. בביתם הם העסיקו אומנת לילדות, מבשלת ונהג. היה זה בית מתבולל ללא זכר לחגים יהודיים. הבנות קיבלו השכלה טובה ואחת מהן אף היתה סטודנטית לרפואה.
בהיותה בת עשר הצטרפה חוה לתנועת הנוער הציונית ה"ורקלויטה". התכנים שלמדה בתנועה השפיעו עליה ובזכותה החלו לחוג בבית משפחתה את חגי ישראל.
ב- 1933, עם עלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון, הסתיימו החיים הטובים שהתנהלו בעושר וללא דאגות. בבת אחת הכול השתנה מהקצה אל הקצה – בית החרושת נלקח ויחד איתו גם הדירה המפוארת. בני המשפחה עברו להתגורר בדירה קטנה בחצר אחורית של בית דירות. המשרתים פוטרו, גם משום שנאסר עליהם לעבוד אצל יהודים. האב התקשה לפרנס את משפחתו והם חייו בעיקר מהחסכונות. היה ברור שצריך לעזוב את גרמניה. שתי אחיותיה הגדולות של חוה כבר היגרו לארגנטינה. ההורים רצו להצטרף אליהן, אך חוה רצתה לנסוע לארץ ישראל. סוכם שהם יהגרו למדינה שתעניק להם ראשונה אשרת כניסה. אך עוד לפני ש…. ב- 1939, עלתה חוה לארץ ישראל בתוך קבוצה של בני נוער שקיבלו אשרות כניסה באמצעות "עליית הנוער" ועמם נשלחה לקיבוץ שריד. כעבור שנתיים וחצי כחניכה ב"נוער ב" הצטרפה חוה כחברה לקיבוץ. בשריד היא הכירה את יענקל'ה. הם הקימו בית ונולדו להם שתי בנות – חנה'לה ונועה.
*********
חוה אמא לחנה ולנועה וסבתא לנכדים ונינים
קדמונינו אמרו: מצא אישה מצא טוב.
אמירה זאת היתה מנת חלקי בחיים. מבית נעורי זכור לי, סעודת ליל שבת נפתחה בקריאת פרק מהתנ"ך. זה היה מקובל עלי כמו המאכלים בארוחה. לימים, כשהקמתי את קן המשפחה, ירדתי לעמקה של הקריאה.
אֵשֶת חַיִל מִי יִמְצָא וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ,
בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ וְשָׁלָל לֹא יֶחְסָר, גְּמָלַתְהוּ טוֹב וְלֹא רָע כֹּל יְמֵי חַיֶּיהָ.
…. צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ וְלֶחֶם עַצְלוּת לֹא תֹאכֵל,
קמו בנותיה ואשריה בעלה יהללה. רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולן, שקר החן והבל היופי אישה כמותה תתהלל, תנו לה מפרי ידיה והללו ברבים מעשיה.
חוה, בת שלישית, בת זקונים למשפחה אמידה בגרמניה. למשפחה מפעל לאביזרי אופנה המאפשר לה דיור מרווח בשכונת יוקרה במערב ברלין. כך חלפו להם הימים והשנים בשובה ונחת. עלית הנאצים ב- 1933 שמו להם קץ. כדי שהמפעל יחשב לארי לקח לו האב שותף גרמני. אחרי זמן לא רב הוא העביר את כל המפעל לידיו.
הגזירות האנטי יהודיות מצד השלטון הלכו והחמירו מיום ליום. במשפחה גמלה ההחלטה לעזוב את גרמניה בהקדם – שתי האחיות הבוגרות היגרו לארגנטינה ובבוא הזמן ההורים וחוה יגיעו אחריהן. חוה כבר התחילה ללמוד ספרדית, ויחד עם זאת הצטרפה לתנועת נוער ציונית המחנכת לעליה לארץ ישראל, וזאת בהסכמת ההורים. כמו כן החליטה לעזוב את גרמניה לפני שההורים יעזבו אותה. וכך בנובמבר 1939 היא מגיעה לשריד במסגרת חברת נוער. מהר מאוד היא הסתגלה לחיים בקיבוץ. למדה מהר עברית והתחילה לעבוד במטעים. שם עבדה הרבה שנים. מהמטעים הוטל עליה לעבור להנהלת מטבח המוסד. הזמן הוא תקופת הצנע. לדאוג לכלכלת נוער מתבגר זו משימה מאוד בעייתית. היא עמדה בזה. עם סגירת המוסד החינוכי חוה התחילה עבודה לא פשוטה: "אם בית" באולפן. גם בעבודה זאת היא השקיעה הרבה מרץ ותושיה, רכשה לה אימון מצד התלמידים והפכה לאשת סודם, דבר שהמדריכים לא תמיד קיבלו. בכל עבודה חוה התמידה הרבה שנים. הוטלה עליה משימה חדשה: ארגון ואחריות לארוחת הבוקר בחדר האוכל. שנים רבות, בשרב ובגשם, התחיל יום עבודתה בשעה 2:30 לפנות בוקר. על השאלה למה להתחיל כל כך מוקדם ענתה: אני רוצה שהחברים המשכימים קום יקבלו משקה חם, והמעוניין גם ארוחת בוקר טובה. אכן הארוחה הצטיינה בטיב וגיוון. והשיא – פעמים בשבוע דג מלוח כבוש שבהכנתו היא השקיעה הרבה זמן ומחשבה.
לאחר חיסול ארוחת הבוקר בקיבוץ חוה מתחילה לעבוד בקפיטריה של "גמל". שם היא עבדה כל זמן שכוחותיה עמדו לה. ויום אחד אתה מגלה שהמקום הזה הוא את, שנשמתה הפכה לנשמתך, כמו מספר שהוטבע בבשר הרך, אנו כמו בעל ואישה ששמותיהם דבוקים והם נעשים אחד במרוצת השנים.
את הוא המקום והמקום הוא את. וכשתמותי יום אחד בשכחה טובה ואלמוניות רבה תכסה אותך וכשתחזרי ותפליגי למרחבי היקום, תשאר אחרייך נקודה אלמונית זעירה. המקום הזה שהוא את. עם אדמת המישור הדשנה ממנה לא תיוולדי וגם לא תמותי לעולם. שורות המטעים והפרדס, השולחנות בחדר האוכל, התכלת המשגעת שאינה מבינה דבר, אינה מבינה דבר מלבד געגועים. תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.
קדמונינו אמרו: אין אישה מתה אלא לבעלה. בצדק אמרו זאת. חוזר הוא למעונו וכל פרט ופרט מזכיר אותה. מעתה יחסרו לו …. לא יתמלא לעולם. זעקה אילמת של ארבעת הקירות ילוו אותו עד נשימתו האחרונה. בנותי ונכדי זאת שעת פרידה בלתי נמנעת. אתם נפרדים מגוף קטן בעל לב גדול, כולו דאגה ואהבה, אהבה ללא גבול. שאו אתכם את זכרה. היא ראויה לו.
דברי פרידה – שכתב יעקב פלור לחוה אשתו והוקראו על קברה הרענן.
הדברים נמסרו למשמרת בחודש ינואר 2008. כעבור חודשיים נפטר יעקב.
שש וחצי שנים יותר מאוחר, באוקטובר 2014, נפטרה גם חוה.