יעקב נולד בעיירה קטנה השוכנת על גבול פולניה-רומניה לאביו מאיר, שהיה הרב של העיירה, ולאמו נסיה שהיתה עקרת בית. בהיותו בן שנה ורבע פרצה מלחמת העולם הראשונה. מפחד האויב המתקרב (הרוסים) פונתה האוכלוסיה לצ'כיה, לכפר קטן על יד פראג. בתום המלחמה חזרו לעיירתם שנשרפה כמעט כליל. למזלם ביתם לא נפגע קשה והם שבו להתגורר בו. בעת ההיא מתה אמו במגפת הטיפוס שפרצה בעיירה. אביו נשאר מטופל בחמישה יתומים –  יעקב, בן הזקונים, אח משה, אחות דינה, ועוד שני אחים מנישואיה הראשונים של האם, אברהם ושמואל.

בהיותו בן שמונה נפטר גם אביו ממחלת הטיפוס. אחיו הגדול (מנישואיה הראשונים של האם), אברהם, ואשתו חנה (חנצ'ה) אימצו את שלושת הילדים הקטנים. תחת השגחתם וטיפולם המסור עברו על יעקב שנות ילדותו ונעוריו. יעקב תמיד אמר שהודות להם היה לו בית חם ואוהב ושבזכותם לא ידע מחסור במזון ובבגד.

ביולי 1930, בהיותו בן 17, נפרד יעקב מעיירת הולדתו ונסע לגרמניה בעקבות אחיו ואחותו. לפרנסתו עבד כסוכן נוסע. למעבר מעיירה קטנה, ללא חשמל ומים זורמים, לעיר גדולה ומפותחת –  רחובות מרוצפים, חלונות ראוה מוארים, תנועה סואנת של אנשים, חשמליות ומכוניות –  היתה השפעה מכרעת על חייו ועל התפתחותו הרוחנית והתרבותית. בתקופה זו למד ליהנות מתיאטרון, קולנוע, קונצרטים והרצאות.

בגיל 20, עם עליית הנאצים לשלטון, גמלה בלבו ההחלטה לעזוב את גרמניה מהר ובכל דרך אפשרית. יחד עם אחותו ובן דודו עלו על רכבת לאיטליה ומשם הפליגו לארץ ישראל. בהגיעו לארץ חיפש יעקב קיבוץ שכבר התיישב על אדמתו. הוא הגיע למשמר העמק, אך כשגילה שאין זה עדיין קיבוץ אלא פלוגה מקובצת פנה לעזרתו של יעקב חזן, מזכיר הקיבוץ הארצי דאז. חזן הצביע על הגבעה ממול ואמר: "הנה שם זה קיבוץ שריד, יש שם הרבה דוברי גרמנית."

ביום שישי הלך יעקב לשריד ואחרי שעתיים של צעידה מצא את עצמו בחדר האוכל. קבלת הפנים לה זכה היתה חמה ולבבית בתוספת ארוחת בוקר "של מלכים". בארוחת הערב כבר הרגיש כאילו הוא נמצא בשריד המון זמן ולא רק 10 שעות. "מאז שריד הוא ביתי היחידי בארץ".

תחילה היה לו קשה להתרגל לסביבה החדשה, לאקלים הקשה, לעבודה הפיזית מזריחת השמש ועד שקיעתה, אך במהרה הסתגל והוסמך להיות העגלון של הקיבוץ –  נוהג את צמד הפרדות: "גוּצקה ותרח". כעבור שנה החל לעבוד ברפת, כשעוד חלבו בידיים. עשר שנים התמיד בעבודה זו אך נאלץ להפסיק בגלל בעיית בריאות. זמן מה עבד בבית הדפוס של התנועה, במרחביה, עבודה שאותה אהב מאוד, אך בקיבוץ החליטו לשלוח אותו לקורס מדריכי נוער בירושלים. בתום הקורס קיבל לידיו חברת נוער שחניכיה, ברובם יתומים, עברו את אימי השואה. לאחר מכן עבד עם חברת נוער שחניכיה הגיעו מעירק. בשנת 1950 יצא לפעילות במחלקת הקליטה של הקיבוץ-הארצי. במסגרת התפקיד הפליג לחו"ל והביא ארצה עולים חדשים.

בשנת 1959, כשהוחלט לפתוח בשריד אולפן לעברית, קיבל על עצמו את הניהול ושימש מורה לעברית. במשך 15 שנה היה יעקב ה"אבא" של האולפן.

מקום עבודתו האחרון היה ה"כלבו". בין לבין עסק גם בריכוז קניות.

יעקב תרם רבות לתרבות המקומית. בהצגות היה תמיד מהשחקנים הראשיים. היה גם אחראי על התקליטיה – בצריף חדר האוכל. בפינת הצריף היה מכשיר פטיפון עם מנואלה ויעקב היה מסובב את המנואלה ומנגן עליו יצירות. כמו-כן בעת הקרנת סרטים היה הוא אחראי לסובב את ידית התרגום.

בשריד פגש יעקב את חוה לבית שטרומברג שהגיעה לקיבוץ מגרמניה ב- 1939, במסגרת עליית הנוער והתחנכה ב"נוער ב". יעקב וחוה נישאו  ונולדו להם שתי בנות: חנה ונועה.

יעקב היה איש רעים להתרועע ואוהב אדם. איש ספר בעל אופקים רחבים וידע רב בנושאים רבים ומגוונים  ואיש שיחה מרתק.

*********

יעקב אבא לחנה ולנועה וסב לנכדים ונינים