פפו, פפיצ'קה, יוסף פליקס – שמו, רשמי או שם חיבה, בשבילי הוא – אבא.

אם להתחיל מהתחלה – מהי ההתחלה?
מהרגע שאני זוכרת אותו, או מהסיפורים שלו על ביתו בקלצ'אני.
ביקרתי בביתו לפני שנה. בבית שהוא גדל מגיל ארבע. כל כך מרגש היה. הבית נמכר לפני כמה שנים לנגר! בביקור בצ'כיה (בעקבות מירי אחותי שיצרה קשר עם בני דודינו שעדיין שם) הרגשתי שהגעתי להתחלה. משם החל אבא את דרכו. שם גדל וקיבל ערכים, למד מקצוע, והכין עצמו לעתיד בארץ ישראל.

בין ראשוני קיבוץ שריד. כוורן, נגר, מתכנן ומשרטט. קרוב לאדמה, לצמחים, לעצים ולסלעים. מנבחרי העמק בצליפת רובה למטרה.

בזיכרוני היה אבא אדם רציני מאוד. שום דבר לא נעשה כלאחר יד. אם זו עבודה גדולה – תכנון בתים, רהיטים, ותכנון סביבתי, או דאגתו לדבורים. העברת כוורות לאזורי הפריחה בעונות המתאימות, רדיית הדבש באמצעים פרימיטיביים (אך מתוקים מאוד).
אבל ליד אותה רצינות ויסודיות, היה חוש הומור קליל, היתה מוזיקה שיצאה בשריקה מבין שפתיו, או שירה ונגינה של מנדולינה. דבורז'אק וסמטנה היו "החברים" שלו, והנעימות שהגיעו מהמקלחת בשעת הגילוח, עדיין מנגנות באוזניי.

שעות העבודה שלו לא נגמרו אף פעם.

מבית הילדים היינו הולכות ישר לנגריה להתבולל קצת בערימת הנסורת הריחנית של עץ טרי מנוסר, ולהיות עם אבא. "כשאהיה גדולה אהיה נגרית" אמרתי תמיד (למרות מחאות המבוגרים שאין בחורות נגריות).

מהנגרייה למקלחת הציבורית, (אנחנו מחכות בחוץ) ואחרי המקלחת צריך לעבור דרך הבית שבונים, לראות אם הכול בסדר. ובדרך הביתה עוד להיכנס לחנוך או פרץ למסור מה שנחוץ. ואם לא נגמר היום – יש הרבה עבודה בגינה.

כמה אהב אבא את גינתו הפרטית עם בנות החן, הציניות, הפלוקס וכמובן הדליות ועץ המנדרינות שלו… מאוחר יותר בשיכון הוותיקים היו כבר עצי פרי ובוטנים היו אהבה מיוחדת לכולנו. כל שנה זכינו ליבול נהדר שנקטף ויובש במגשים על הגג וחלקו היתה מחביאה אמא לימי החורף הקרים.

המטפלות שלחו את הילדים… להשחיז מספריים או לתקן מנעול או ציר, "תגשו לפפו" הידוע בחביבותו לכולם, בעזרתו ובעצותיו המדויקות. הילדים אהבו את סיפוריו על הברון מינכהאוזן שאגדותיו לא נגמרו אף פעם.

אנחנו, שלושת בנותיו, ספגנו את רגישותו לצלילים, את ידו המנווטת בין מכחול, עפרון ועבודות יד רבות ואת תשומת הלב לסביבה, לעיצוב, תכנון והתאמה.

אמא היתה דואגת לו שישמור על עצמו, שלא ייתן את כל כולו לאחרים. ואכן בריאותו לא שפרה עליו ומאירועי מחלה קטנים הפך לאדם חולה בעשור האחרון לחייו. למרות מחלתו וקשייו הקדיש תשומת לב מיוחדת לנו בנותיו ולמשפחותינו הצעירות ונכדיו. ימי הולדת לא נשכחו אף פעם ומכתבים היו קשר סדיר בינינו.

הנגרייה היתה 'ביתו' וכשהיה חולה מאוד רק חיכה לרגע שיוכל לחזור לנגרייה.

אבל למרות האופטימיות הרבה והחיוך המלבב, המחלה היתה חזקה ממנו וקטפה אותו מאתנו כשתוכניות רבות בראשו עדיין דורשות ביצוע…
בשבילנו – בנותיו, ובשביל אמא – אבא עדיין חי בתוכנו ומנחה אותנו בדרכו הבוטחת ומלאת האהבה.

(ניצה)