אינקה נולדה ובגרה בטרנוב, עיירה קטנה בקרבת העיר הגדולה קרקוב. היא הייתה האחות הבכורה לשתי אחיותיה – מרילה שעלתה ארצה אחרי המלחמה, ורות, שנספתה בשואה ביחד עם אמה ואביה. ב- 1939 מצאה אותה המלחמה בהכשרה של "השומר הצעיר" על יד לבוב. מלבוב ברחה ברגל לווילנה דרך יערות העד של בלארוס לתוככי רוסיה ודרך החזית הרוסית. כאן נפרסת מסכת נדודים, רעב, מחלות התעללות וסבל שזורה בתושייה ואולי גם… טיפת מזל. 
את הבריחה מזרחה עושה אינקה עם מילה לייכטר, ילידת קרקוב וחברתה לתנועה, ברגל, עם סוס ועגלה וברכבת מקולחוז לקולחוז עד לסמרקנד באוזבקיסטן. בכל מקום עובדים קצת צוברים כוח וממשיכים הלאה, אלף לילה ולילה, מלחמה שלא נגמרת.
בסוף המלחמה עושה אינקה את דרכה לבדה כל הדרך מסמרקנד למחנה העקורים פרנוולד שבגרמניה שם היא מכירה את יהודה. בהתארגנות להעפלה ארצה באוניה "אקסודוס" בשנת 1947, היא כבר בהריון ואיתה אחותה, גיסה והאחים שלו. אחרי גרוש ה"אקסודוס" על ידי הבריטים, מגיעה אינקה בחזרה לגרמניה למחנה פפנדורף שליד המבורג ובמחנה זה נולד ישראל.
ב- 19.9.1948 אינקה עם יהודה וישראל הגיעו לשריד.
בשריד עבדה אינקה במכבסה, בחדר אוכל של המוסד, במטבח ילדים, בבתי הילדים, ובמספרה.

… אני הכרתי אמא דואגת ולא דאגנית, אמא חריפה ולא שורפת, אמא שמנה אבל קלה וזורמת, אמא צנועה (לא גתה ולא שילר), אך חרוצה וכשרונית במלאכות הבית ובמלאכת היד, אצלך העיקר היה שילובי הצבעים, הירידה לפרטי פרטים, העדינות וההרגשה של שלמות. בתמונות, שלא כמו במציאות, את רקמת את חייך, רקמת ופרמת ושוב רקמת, בסבלנות אין קץ עד שיצא בדיוק לפי רצונך.

אינקה אהבה לספר על חייה בבית בטרנוב ובקרקוב וזאת בעיקר לבני משפחתה, שאולי שמעו אבל מעולם לא הקשיבו, ואילו ללקוחות שלה במספרה סיפרה חוויות מתקופת המלחמה, על הבריחה מהגרמנים, על הקור והרעב, על הנדידה וההשפלה כאילו כל זה קרה רק אתמול.
הסבתאות הביאה רוח חדשה לביתה, המון שמחה סיפורים חדשים והרבה תעסוקה. 

(משה)

* * * * * * * * * 
 אינקה אמא לישראל, משה  וחגי וסבתא למאיה, ניצן, עדן ורון