אלוהים מרחם על ילדי הגן,
פחות מזה על ילדי בית ספר,
ועל הגדולים לא ירחם עוד,
ישאירם לבדם …

                                (יהודה עמיחי)

את ראשית דרכך התחלת בגרמניה של אחרי המלחמה. ילד ראשון לזוג הורים פליטי שואה שזה עתה יצאו מהתופת, ובשארית כוחם מנסים להיאחז בחיים ולהקים להם משפחה חדשה, פיצוי קטן על אובדן כה גדול. כמה אחריות וכמה תקוות על זוג כתפיים כל כך קטנות. שלא באשמתך יש סיבוך בלידה, ואתה יוצא אל המשימה הבלתי אפשרית ובידך אין כלים להתמודדות.

ב- 1948 אתה עולה ארצה עם הוריך ואתם מגיעים לשריד, וכאן בשריד – ילדות פחות או יותר כמו של כולנו, רק שתמיד קצת אחרת. הנעורים מעבירים אותך בנתיב של עפולה, גניגר ורמת דוד, שלעד יישארו בפולקלור המשפחתי שלנו הרבה יותר מאשר שמות ישובים. גם תקופה זו נגמרת ואתה ממשיך כאדם בוגר.

את רוב זמנך אתה מקדיש לספורט, משחק כדורסל, שוחה הרבה, נפצע, קורא עיתוני ערב ומפרשן ללא הרף. את הזמן הפנוי אתה מעביר עם הגופים הזמניים, ותוך כדי לומד אנגלית וקצת גרמנית. אבל כאמור הזמן עובר וגם אתה מתבגר ובשנים האחרונות מוצא ידידה נאמנה לחלוק איתה את חייך. נעמי מכניסה מימד חדש לחייך, כהגדרתך שלך – הופכת אותך לבן אדם, זו משימה לא קלה, אך נראה שישנן הצלחות. את העיסוק היומיומי בעצמך אתה מחליף בדאגה ואהבה לנעמי.
כל מי שפוגש אותך זוכה לשמוע על האישה הנפלאה שלך. ואכן, עד רגעיך האחרונים,
במסירות אין גבול, היא איתך ובשבילך.

זכורות שיחות עם אבא על עתידך אחרי שהוא ואמא כבר לא יהיו  –  מי ידאג לך ואיך תסתדר?
אבא כבר לא דואג ואתה כבר מסודר, ואמא כמו תמיד נשארת לסדר אחרי, ולהכין לקראת, ובכוחות הבלתי מוסברים שלה היא תמשיך הלאה, יחד עם  הנכדים.
ויהיה טוב כי הרי מוכרח להיות טוב. אני רוצה לבקש את סליחתך על שפגעתי בך לא פעם.
זה לא היה מחולשתך, אלא מחולשתי שלי.

(משה)

משלו:

היה היו שני חברים,
שבאו לבקר את השכנים
וגם ישבו וקשקשו-
שתו קפה ועוגיות אכלו,
לכבוד מחר יפה ומעניין.
 
על החתום –
אחד שכן ואחד גם כן ועוד…

* * * * * * * * * *
ישראל אח למשה וחגי