פרידמן (חנוך) בתיה

בת פרידה וליבמן

נולדה ב- 28.6.1908 בעיר ווילנה בפולין

עלתה לארץ לקיבוץ “הסולל” בפ”ת בשנת 1931

הצטרפה לקיבוץ שריד בשנת 1933

נפטרה ב- 14.8.1994

כילד אני זוכר את בתיה כל הזמן בבית התינוקות, תמיד ליד האמהות עוזרת ומטפלת.
כל שנה קבוצת תינוקות חדשה. הקבוצות היו מחולקות לחמישיות וכל מטפלת היתה אחראית על  אגף בבית התינוקות – ואני, ילד קטן, לא יכול להיכנס לראות את אמא שלי, משום שלבית התינוקות אסור להיכנס, רק לאמהות מותר, ורק בשעות מסוימות.
כשאחד התינוקות היה חולה בתיה היתה נשארת לישון בבית התינוקות.
בשעות הבילוי בחדר ההורים היתה מספרת על עבודתה או על ילדותה בווילנה, על משפחתה הגדולה ועל השנים בתנועה ובקיבוץ.
הבית של בתיה וצבי היה תמיד פתוח לעוד ילדים – ילדים שהגיעו לשריד ללמוד בבית הספר היסודי או במוסד החינוכי; ילדים שבאו ממשפחות מצוקה או ילדים של קרובי משפחה וידידים ששלחו את ילדיהם ללמוד בקיבוץ. בית הוריי היה תמיד מקום חם עבורם.
בשבתות, אחר הצהריים, נהגו הוריי לקיים מפגשי חברים. כל משפחה היתה מכינה דבר מאפה עבור כולם. מפגשים אלה יצרו חברותא שבה לקחו חלק לא רק החברים כי אם גם קרובי משפחה של החברים שבאו להתארח בשבת בקיבוץ. אני זוכר שכילד הייתי נוסע בחופשות הקיץ לבקר את ילדי הקרובים של יהודה שפיצן או של מינה ויוסף מרגלית.
בתקופות שלפני החגים, בעיקר לקראת חג פורים, היתה בתיה מקדישה שעות רבות, ביחד עם זינה זיסמן, לטיפול במחסן התחפושות ובדאגה שלכל ילד וחבר תהיה תחפושת מוכנה.

לבתיה היה חשוב היופי, הפרח –  הגינה שליד ביתה תמיד פרחה. במיוחד אהבה סיגליות. לימים, גם אחרי שכבר התחתנתי, היתה בתיה מביאה, מדי יום שישי, זר פרחים לחדרי, ובעונה המתאימה כמובן היה זה זר סיגליות.
ברבות השנים פנתה בתיה לעבודה התנדבותית ב”בית חולים העמק” בעפולה. פעמיים בשבוע היתה נוסעת לבית החולים ומתנדבת במסגרת “יעל” – יד עזר לחולה. היא זכתה להערכה רבה מצד החולים וגם מצד הנהלת בית החולים. כל חבר משריד שהיה מאושפז זכה לביקור וסעד על-ידה. בהתקרבה לשנתה השמונים הוענק לה מטעם ההסתדרות “עיטור איש כפועלו” על התנדבותה המסורה לאורך שנים.

גם בתקופה האחרונה לחייה, כשכבר היתה ב”בית בריאות”, כשכבר היה לה קשה, תמיד מצאה מילים טובות של תודה והערכה לחברים שבאו לבקרה ולצוות המטפל על העזרה שמגישים לה. היא ידעה להדגיש את הטוב ולהמעיט בקשיים. “די טוב” – היתה עונה לשאלה מה שלומה, או שאומרת: “היום יותר טוב”. כשהמצב היה ממש גרוע והיא התקשתה למצוא נחמה היתה משיבה: “יהיה טוב”.

יהי זכרה ברוך.

חגי

*********

בתיה אמא לחגי וסבתא לנכדים

שרית שץ, עלון “בשריד” 9.1.1988

גלילה לראש העמוד
X
דילוג לתוכן