משה פרי בן בכור למריה-מרים ולאלכסנדר-יהושע נולד ב- 22.2.1926 בעיירה מדריץ' בסלובקיה, אז צ'כלוסובקיה. לא הרבה ידוע על  העיירה מדריץ'. ידוע שבעיירה מדריץ' היתה משפחה בשם "פרים". לא הרבה ידוע על משפחת פרים. ידוע שסב המשפחה, איגנאץ פרים, היה חקלאי – מקצוע חריג ליהודי באותה תקופה – ושאשתו, יוליאנה לבית שטיינר, היתה אף היא חקלאית, והיה להם בן, אלכסנדר-יהושע, שהתפרנס ממסחר.

אלכסנדר-יהושע נישא לאשה בשם מריה-מרים ונולדו להם שני בנים, זולטן-משה ויוסף.

מעט מאד ידוע על קורותיהם.

ב- 1944 אלכסנדר ומריה, ביחד עם הוריו של אלכסנדר, איגנאץ ויוליאנה, ביחד עם אמה של מריה, שרלוטה לבית אדלר, ביחד עם קרובת משפחה בשם אילונה פרים לבית סמטנה ובנה אנדרש, ועם עוד קרוב משפחה בשם ארמין כהן, הובלו כולם ברכבות האחרונות לאושויץ, ושם נרצחו. גם בנם הצעיר של אלכסנדר ומריה, יוסף, שהיה אז בן 13 בלבד, נשלח איתם לאושויץ ושם נרצח.

רק בנם הבכור, משה, שרד יחידי מכל משפחתו וכמעט יחיד מכול העיירה, נושא עמו עד יומו האחרון את כובד המשא של – למה אני נותרתי בחיים?

משה שתק לאורך השנים את מה שעבר עליו בשואה. פעם הזכיר שהיה באושויץ-בירכנאו… שהיה בין הנערים שמיינו את הנעליים ליד המשרפות… שקפץ מרכבת נוסעת… שהגיע לאיטליה לאחר שעשה את כל הדרך ברגל בהרי האלפים המושלגים.

בדרך הנדודים נקשר לתנועת "השומר הצעיר". עם חבריו לתנועה הפליג מאיטליה באניית המעפילים "לא תפחידונו" ששטה דרך מיצר מסינה, כרתים, אלכסנדריה, לאורך החוף המצרי ונתפסה על ידי הבריטים סמוך לחופי ישראל וכול המעפילים שהיו עליה הועלו לסירות וגורשו לקפריסין.

אחרי כחצי שנה בקפריסין הגיע משה לארץ ישראל. הוא היה מאותם צעירים שירדו מהאנייה ישר אל שדה הקרב – ב- 1947 הוא גויס לפלמ"ח ולחם בגדוד הרביעי של חטיבת "הראל".

אלינו לשריד הוא הגיע מקיבוץ "היוצרים" (היום קיבוץ שמרת) במסגרת של 'החזרת ימי עבודה'. כאן הוא הכיר את טובה לבית כהן. הם נישאו וקבעו את מגוריהם בשריד. יחד עם טובה זכה להקים משפחה ונולדו להם שאול, מרים ותמר.

בשריד עבד במטעים, במִכבסה, בגינות-נוי, והיה אחראי על הקבוצות השוויצריות שהגיעו לקיבוץ. בשנות השבעים היה המא"ז של קיבוץ שריד. שנים רבות עבד במפעל – ב"לטש" מסור לעבודתו שבה ראה ברכה. עושה זאת בדרכו היסודית והאחראית. לצד שעות קשות ומצבי רוח קודרים היו גם שעות טובות של שירה שמילאה את כל החלל ואמרות כנף וחוש הומור מרומז וחכם.

בימי החורף נהג לצאת עם ילדיו לטיולים בחורשה בחיפוש פטריות אחר הגשם, או אל מרבדי הכלניות שליד פסי הרכבת, ובקיץ אל בריכת השחייה.

משה אהב את משפחתו, את קיבוצו ואת ארצו. אלו העניקו לו את חוף המבטחים האחד והיחיד לאחר שנות הסיוט של נעוריו.

בן 58 היה במותו.

יהי זכרו ברוך.