ישראלה, בת בכורה למניה לבית זילבר ומשה ברון נולדה ב- 23.8.1943 בקיבוץ "מצפה ים" ליד נתניה, אשר קיבל את שמו מהמצוק הצופה לים עליו הוא ישב באותו הזמן. הוריה נמנו עם מייסדי הקיבוץ שרובם היו יוצאי הכשרות "השומר הצעיר" בפולין.

בשנת 1946 יוחלף שם הקיבוץ מ"מצפה ים" ל"יד מרדכי" אבל עוד קודם לכן, כשהיתה ישראלה בת ארבעה חודשים עלו חברי הקיבוץ להתיישבות קבע באזור מישור החוף הדרומי והחלו לבסס את משקם. הם בנו בתים, הקימו את ענפי החי וביניהם מכוורת, נטעו עצי פרי, זרעו שדות. בראש הגבעה הקימו מגדל מים גבוה ואחר כך הניחו יסודות לבית חרושת לשימור ירקות – "שמר" שיבנה בקרוב ושאותו ירכז אביה. אמה עבדה כמטפלת בבתי הילדים.

ישראלה אשר בשמה נושאת את זיכרון סבה מצד אביה, גדלה בקבוצת "עופר". משנות ילדותה הראשונות אמרה שאינה זוכרת דבר פרט לשקית הצ'יפס שנהג אביה להשאיר לה מדי ערב על הארון ליד מיטתה בבית הילדים, כאות וסימן שבא אליה כשסיים את עבודתו והיא כבר ישנה.

כשהיתה בת שלוש וחצי נולדה אחותה עידית. במהרה נרקם בין שתי האחיות קשר אוהב והדוק שימשך על פני כל השנים.

קרוב לחמש שנים התנהלו החיים בקיבוץ יד מרדכי על מי מנוחות ובשקט תוך קיום יחסי שכנות יפים עם ערביי הסביבה, אך בשלהי 1947, עם החלטת האומות המאוחדות על סיום המנדט הבריטי ותוכנית החלוקה, נעשה השקט מתוח עד שהופר לחלוטין.

בתקופה שקדמה למלחמת השחרור עסק אביה, שעבד כחשמלאי עוד בהיותו נער בלבוב, בהתקנת רשת החשמל והתאורה מסביב לקיבוץ. ככל שגברה המתיחות התגאה אביה בכך שהספיק לסיים את המלאכה בזמן, לפני שהמצרים תקפו את הקיבוץ והיה צורך לפנות משם את הנשים והילדים.

 זיכרון הפינוי בלילה בדרכים עקלקלות, נחרט בישראלה עמוק, "בהתחלה פינו אותנו לקיבוץ רוחמה הסמוך. אחר כך הרחיקו אותנו עוד יותר מאזור הקרבות, לגן שמואל ולמעברות. אותי ואת אמא פינו לגן שמואל ואת אחותי למעברות".

גם את בקשתו של אביה בימים שקדמו לפינוי זכרה, כשביקש מאמה שתיקח איתה את אלבומי התמונות. בזכותו נשתמרו למזכרת מעט תמונות של בני המשפחות של הוריה, רובם ניספו בשואה, ונשתמרו גם תמונות שלה עצמה מימי ילדותה לפני מלחמת השחרור.

המלחמה היתה קשה. אביה שהיה בין הלוחמים שהגנו על הקיבוץ נפל ביום 18.5.1948 בעת הרעשה מצרית כבדה. במשך המערכה שהיתה עקובה מדם איבד הקיבוץ עוד רבים מחבריו.

באותו הזמן במרכז הארץ ריכזו את הנשים והילדים של יד מרדכי לשהייה זמנית על אדמות עלי קאסם בעמק חפר ושוב המשפחה הקטנטונת, אמא ושתי בנותיה, התאחדה. ב"עלי קאסם" נשארו המפונים עד לסיומה של המלחמה ושיקומה של יד מרדכי מתוך הריסותיה. מ"עלי קאסם" זכרה ישראלה פרדס ושדרות ברושים וגם את ימי ההולדת שחגגו שם לילדים. מהגננת שלה, שהיתה אף היא כמו אמה אלמנת מלחמה, הרגישה שהיא מקבלת יחס טוב במיוחד. כעבור מספר חודשים יחזרו הנשים והילדים אל קיבוצם.

כשחזרו, היתה ישראלה כבר תלמידת כיתה א'. ילדי קבוצתה "עופר" נכנסו לגור בבית חדש שנבנה אחרי המלחמה. גם חדר אוכל חדש בנו בקיבוץ וכשיצקו את אבן הפינה בחרו בה, בישראלה, לשים את כף הבטון. בלילות בבית הילדים פחדה, אפילו מקול של ציפור.

לקראת פורים תפרה מניה לשתי בנותיה תחפושות לפורים. לישראלה היא תפרה תחפושת יפיפייה של "מלכת השלג", שמלה לבנה עשויה צמר גפן. כשהגיע היום הגדול וכל הילדים החלו לצעוד בתוך תהלוכת התחפושות מישהו נתן לישראלה להחזיק ביד זיקוק וילד שהלך מאחוריה בטעות דחף אותה קלות והזיקוק נגע בשמלתה והתחפושת התלקחה במהירות. רצו איתה למרפאה ושם החובשת שפכה עליה יוד והבהילו אותה לבית החולים הכי קרוב, שהיה אז ביפו. "כל הדרך בכיתי", סיפרה והוסיפה: "חשבתי שאמות". לאורך כל השנים נשאה בזיכרונה את הסיוט של החלפת התחבושות וגם את הצלקות שנותרו על ידיה מאותו האירוע.

אחרי המלחמה יצרה אמה קשר עם חבר בשם דויד כהן שהגיע לקיבוץ. לישראלה היה מאוד קשה לקבל את הזוגיות החדשה של אמה, הרגישה כאילו היא בוגדת באביה. לימים הבינה עד כמה הקשר הזה היה חשוב ומשמעותי לאם ולבנות. עד כמה העניק להן ביטחון. היתה ביניהם אהבה יפה וחמה שבזכותה הבית שלנו כמו נבנה מחדש, אמרה.

את תקופת התיכון זכרה לטובה. גם אם היתה ילדה מבוישת ועצורה אהבה את ערבי התרבות במוסד, את ההווי הקבוצתי. בלימודים התקשתה. בשעות שאחרי הלימודים עבדה בבתי הילדים ובהמשך מצאה את מקומה במכוורת. בכיתה ט' התאחדה קבוצתה "עופר" עם קבוצת נערים בני גילם שהגיעו לקיבוץ במסגרת חברת נוער. הקשר בין שתי הקבוצות הלך והעמיק והם שינו את שם הקבוצה ל"מצדה".

כשסיימו תיכון התגייסה לנח"ל יחד עם רבים מחברי קבוצתה. אחרי טירונות של שלושה חודשים במחנה 80 הם נשלחו להיאחזות כרם שלום. ישראלה מונתה להיות "אם בית". בין משימותיה היה עליה לקחת פעם בשבוע את המדים המלוכלכים למכבסה ב"ניר יצחק". סיפרה איך בלילות עמדה וגיהצה מדי א'. תחילה פחדה מהקרבה לגבול אבל לפתע הרגישה גיבורה – איך היא לבדה עומדת בלילה ומגהצת מדים על גבול עזה.

אחרי כחצי שנה בכרם שלום הם נשלחו על ידי הנח"ל לקיבוץ גבולות. בגבולות היא הכירה את אלכס בר אילן שעשה שם בשנת שירות שלישית עם עוד חברים מקיבוץ שריד.

ב- 1964 נישאו ישראלה ואלכס ועברו לגור ביד מרדכי. כעבור שנתיים נולד בכורם אורן משה שבשמו הנציחה ישראלה את זכר אביה. בדצמבר 1967 הם עברו לקיבוץ שריד. עבורה המעבר היה לא קל ועבור אמה עוד יותר קשה. בשריד נולדו להם עידו וליטל.

במהרה השתלבה ישראלה בעבודה בבית החרושת "גמל". בהמשך הצטרפה למערכת החינוך ועבדה כמטפלת בבתי הילדים. ב-1980 נשלחה לקורס לסייעות שיניים ובסיומו נכנסה לעבוד במרפאת השיניים, שם עבדה חלקית לצד דבורה חרמוני. בשלב כלשהו חזרה ל"גמל" ועבדה בשרות לקוחות, אחראית על הגבייה. לצד אלו מילאה תפקידים והיתה חברה בוועדות: ועדת בריאות, ועדת חברים, סדרנית עבודה, רכזת הקומונה. תמיד חרוצה, תמיד מסורה, תמיד אכפתית. גם במקהלה של הקיבוץ היא שרה.

כשהגיעה לגיל הפנסיה נכנסה לעבוד בהנהלת חשבונות. בשנים מאוחרות יותר הצטרפה לצוות המתנדבים של הארכיון, התמסרה לסידור התיקים האישיים, היתה יסודית, כזאת שאפשר לסמוך עליה.

כשלקחה על עצמה, כחלק מהפיכת הארכיון ל"מרכז הנצחה ומורשת", לרקום כריכות לאוגדנים של "עלים לזכרם" מצאה ב"בובתיק" את התנאים הנוחים ליצירתה. אחרי שהשלימה את הכריכות נשארה ב"בובתיק". מאז ומתמיד נמשכה לעסוק במלאכות יד – רקמה תימנית, שזירת מחרוזות, עתה הוציאה מתחת ידיה עבודות צלבים מרהיבות.

ב-14.4.2025 נפטרה, מותירה מאחוריה משפחה גדולה ומפוארת. כמוה, בורכו צאצאיה בתבונת כפיים, והיו לאוהבי אומנות ותרבות, ושוחרי ידע.

תודה לך על מי שהיית ישראלה, תחסרי לנו בנוף של שריד

יהי זכרה ברוך

*********

ישראלה אמא לאורן, עידו וליטל וסבתא לנכדים