להורים של אמא קראו קרולינה-מרים ומוריץ-מרדכי גלוזמן. ההיכרות ביניהם נעשתה בשידוך, כיוון שקרולינה, סבתי, היתה כבדת שמיעה ולא היה קל למצוא לה חתן. הם התחתנו בחתונה מפוארת במסעדה בעיר לייפציג אשר בגרמניה. מוריץ היה סוחר מצליח, ושיכן את משפחתו בבית מפואר שקנה בעיר קֶטֶן, הסמוכה ללייפציג.

אמי נולדה ב- 27.6.1920 במרפאה פרטית בלייפציג, וכך גם דודתי שנולדה שלוש שנים אחריה. סבתי גידלה וחינכה את בנותיה בבית עד הגיען לגיל בית ספר. כשהיתה אמי כבת חמש נפטר אביה, מה שגרם לכל המשפחה לעזוב את הבית בקֶטֶן ולעבור להתגורר בלייפציג, בביתו של הסבא האהוב רפאל קרונגולד. קרולינה מעולם לא סיפרה לילדות ממה נפטר אביהן. (במסע שורשים שאחי ואני עשינו ב- 2014, הצלחנו לגלות רמזים על חייו ומותו של סבא מוריץ). דירתו של הסבא בלייפציג אכלסה את הסבא, רפאל, את קרולינה ושתי בנותיה, ואת ארווין, אחיה של קרולינה. בחגים היה הדוד ארווין לוקח את אמי ואת דודתי לאחד מבתי הכנסת הרבים ששירתו את 20.000 היהודים שחיו באותן שנים בלייפציג.

אמי ואחותה למדו בבית ספר לבנות (בבתי הספר בגרמניה הפרידו בין בנים ובנות).

בשנת 1933, השנה בה היטלר עלה לשלטון, יצאה הוראה המחייבת נתיני חוץ לשלם שכר לימוד כפול. לקרולינה, ששמרה על אזרחות פולנית ולכן נחשבה לנתינת חוץ, לא היה את הכסף הדרוש. היא גם התנגדה עקרונית לגזירה זו ולכן העבירה את בנותיה לבית הספר היהודי "קרליבך" שנוהל ע"י הרב קרליבך. בתוך שנה עברו כל הילדים היהודים בלייפציג לבית ספר זה, מה ששינה לחלוטין את אופיו הדתי והוא הפך לבית ספר פתוח וציוני. אחד המורים היה ד"ר יוסף בורג שלימים היה חבר כנסת בישראל. עם הזמן, מספר התלמידים הלך ופחת ובסופו של דבר הפך בית הספר "קרליבך" למקום איסוף היהודים לקראת שילוחם למחנות ריכוז במזרח. בחופשים נסעה קרולינה עם אמי ודודתי לאתרי מרפא, בעיקר בצ'כיה, כדי להירפא ממחלת הפרקים ממנה סבלה וכדי לנוח מעט מהמשטר הנאצי.

אמא ואחר כך גם אחותה, הצטרפו לתנועת הנוער הציונית "מכבי הצעיר". כשהאנטישמיות התעצמה והגזירות והאיסורים רבו החליטה קרולינה לשלוח את דודתי לארץ במסגרת עליית הנוער (16.08.38) ואת אמא, חודשיים לאחר מכן (23.10.38) למשק הפועלות בעפולה, שהיה סמוך לכפר יחזקאל, בו שהתה דודתי.

קרולינה תכננה אף היא לעלות לארץ. כדי לרכוש סרטיפיקט לפלסטינה, שעלה 1000 ליש"ט, היה עליה למכור את הדירה בלייפציג וגם חלקת אדמה בעיר קֶטֶן. אך התוכנית לא יצאה לפועל: מהמכירה התקבל סכום כסף נמוך מאוד שנשחק על ידי האינפלציה. גם אמי ודודתי, לא הצליחו לגייס את הסכום הדרוש כדי להעלות את האם לארץ והיא  גורשה לגטו קרקוב בפולין ביום בו אמי הגיעה לארץ.

אמא לא סיפרה הרבה על תקופת שהותה במשק הפועלות בעפולה ועל הגעתה לשריד, אבל ידוע לי שבתקופה זו היא התחתנה, ילדה את בנה יורם, פרקה את המשפחה ואיבדה את הבן.

היא סיפרה הרבה על אמה שנשארה בגרמניה וגורשה לגטו קרקוב בפולין, משם שלחה מכתבים וגלויות בחסות הצלב האדום. ב- 24.9.1942 הגיעה הגלויה האחרונה. מתאריך זה לא ידוע דבר על סבתי. אי הידיעה על גורל אמה והמידע שהגיע על גורלה של יהדות גרמניה, גרמו לאמי תחושות קשות מאוד לאורך חייה, שהתעצמו בשנותיה האחרונות.

חייה של אמא בשריד הם סיפורו של הקיבוץ עצמו, וגם סיפורו של אבא – הקמת משפחה, מגורים בצריף ואחר כך בחדרון קטן. תחילה נולדתי אני (ילדה קצת קשה) ולאחר שבע שנים נולד דורון.

את השם הגרמני של אבא, וייס,  הם שינו לשם עברי – צחר.

אמא עבדה במכבסה, במטעים, בספרייה. היתה פקידת קבלה במלון הקיבוץ בנתניה, ובסיימה חזרה לספרייה ולקומונה. היא הקימה את ה"מועדון לחבר" הראשון בשריד, ארחה מתנדבים רבים ששהו בשריד, קראה המון, אספה בולים ועסקה ברקמה.

בשנת 1982 עברה אירוע מוחי ואיבדה את כושר הדיבור, אך בעזרת עקשנותה והתמיכה  של אבא, חזרה לדבר והמשיכה להנות משמונת הנכדים, שאני ודורון "סיפקנו" לה.

פטירתו הפתאומית של אבא (לפני מלאת לו 70) עצרה את החיים מבחינתה. כמעט עשרים שנה רצתה אמא להצטרף לאבא ולבנה יורם, למקום בו הם נמצאים. בשנים האחרונות חשה את בגידת הגוף. הדיבור והקשר עם הסביבה הלכו ונעשו קשים. דבר אחד אמא לא איבדה – את העקשנות. כשאמא רצתה משהו, גם בימיה האחרונים, היא ידעה לדאוג לכך שזה יקרה.

משני הנינים שנולדו לאמא, רוני ויונתן, היא זכתה להכיר ולראות רק את רוני הקטנה ונהנתה מאוד מביקוריה.

פטירתה של אמא הקלה עלי מאוד. שמחתי בשביל אמא שהגיע סוף לכאבים, לתסכולים ולגעגועים. עד היום אני מאוד עצובה על כל מה שלא השכלתי לתת לה למרות מאמציי. הייתי מאוד רוצה להחיות אותה בשביל שאוכל לתקן זאת. אני חושבת עליה הרבה וגם בוכה. הייתי רוצה להיות בטוחה שמרחוק היא רואה כמה היא חסרה לי ומבינה את מה שלא הצלחתי להגיד לה בחייה.

רעיה קליין

*********

דבורה אמא ליורם, רעיה ודורון וסבתא לנכדים ונינים