בקיבוץ שריד בו למדתי בנעורי, החינוך היה לעילא ולעילא. לא בטוח שזה השפיע על הכותב…
חבר מורים – מחנכים מדהים ! חלוצים שזנחו קריירה אקדמאית ומשפחות מבוססות ובאו ליישב את הארץ, את העמק,.
העמק הוא כמובן עמק יזרעאל, אין בלתו !
אברהם צוקר, אברהם וולף, גרישה מנדל מאייר ועל ידם ה"צעירים" חניכי השומר הצעיר בארץ: ישראל סלעי, דינה ואפרים כהן, מרים רוזן, דוד מירון, דן אמיתי וכמובן נתן יונתן ובת זוגו צפירה שנשאה בגאון את שם נעוריה "שה לבן" ועוד ועוד, יפים וטובים.
יסלחו לי אלה שלא הזכרתי. לא בכדי קראו לבית הספר התיכון "מוסד חינוכי" . אכן החינוך היה חשוב לא פחות מהקנית הידע.
היינו כיתה של בנים, קבוצת "אבוקה", ככה קראו לנו. תלמידים בכתה המקצועית – מגמה אגרו מכנית – פרק אחר לסיפור אחר…
צפירה היתה המורה שלנו למוסיקה. אשה שברירית ונחושה. הפנים היפות ביותר שראיתי מעודי.
נישואיה לנתן יונתן הניבו את השירים היפים של נעורינו. היא נהגה ללקט – כמעט כפייתית – את התקליטים הרוסים שהתגלגלו לארץ, שימרה את המלודיות ונתן כתב מילים למנגינות,.
כך זכינו ל: דוגית נוסעת, שאון התותחים, בין עצי שיטה, רוח בחורשה חומקת בצד "פנינה" שכמעט לא יצאה מקיבוץ שריד – "הפעם אשירה על פרח"…
צפירה שהיתה כל ימיה שמאל גאה אהדה את ברית המועצות. ואז, בימי סטאלין "העליזים", לא שכחה לחגוג כל שנה את יום מהפכת אוקטובר (שחל כל שנה למרבה האירוניה ב – 7 לנובמבר) . בבוקרו של אותו יום היתה מציבה פטיפון גדול עם רמקול ענק מתחת לחדר האוכל ומרעישה את הקיבוץ בשירים רוסיים מקוריים מבוקר ועד ערב.
במורד הגבעה בקצה הקיבוץ, הרחק מבתי החברים שכן לו "חדר המוסיקה" .
צריף פשוט שסגרו בו חדר, ספסלים לאורך קירותיו סביב סביב, במרכזו מחצלות ובפינה פסנתר פשוט.
אהבנו את שיעורי המוסיקה. אהבנו את צפירה.
בלימודים לא היינו מי יודע כמה לעומת זה היינו נהדרים בלשיר. היו לנו חברה עם קולות נהדרים ושמיעה מוסיקלית מצויינת: יאיר, אורי, דן, נדב, יובל,אלי ועוד. רק בנים כמובן ועל כולם המאסטרו, יענקלה שניגן על אקורדיון ומבחינתנו היה הכי טוב בעולם !!
צפירה היתה "הראשונה שזיהתה" ושיתפה איתנו פעולה. היינו באים אליה כדי לשיר והיא זרמה איתנו.
באותם הימים הגיעה לקיבוץ גבת, השכן, מורה למוסיקה, עולה חדשה מאר'הב. צפירה שלחה אותנו אליה כדי שנלמד "ספיריטואלס" – הימים ימי ה"גולדן גייטס" – וכך מצאנו את עצמנו להקה של שבעה נערים שרים ברוב חן וקצב את "יהושע הפיל את חומות יריחו" בשפה האנגלית (שלא ידענו) ובארבעה קולות !
אורי גבעון היה "איש המוסיקה" של קיבוץ שער העמקים. ממנו ביקשה שיעבד עבורנו את "לך לך למדבר" לכמה קולות…זאת היתה הלהקה שלנו. היינו כבר בכתה י'ב והלהקה הקולית הקטנה היתה המייצגת שלנו וקצרה הרבה שבחים.
אבל מה עם מקהלת המוסד (לימים "מקהלת המחזורים")?
לצפירה היה ידיד, פקיד בנק מתל אביב שקראו לו סשה אברמוביץ, לימים אלכסנדר ארגוב…
אחת לכמה חדשים היה מגיע אלינו לשריד, צפירה הייתה מכנסת את כל השכבה הבוגרת, היינו מצטופפים על הספסלים, רובצים על המחצלות והאורח היה מלמד אותנו שירים, מלודיות מוזרות שלא כ'כ הכרנו. כך היינו אולי הראשונים בארץ ששרו את: "הוא לא ידע את שמה"…
השיא היה שיר שהלחין למילים של גרשון פלוטקין מי שהיה אז במאי הבית של הקאמרי: "קורא הזמר לריקודנו – קצב למחול" !
סשה נתן לצפירה עיבוד קולי למקהלה והשיר נדמה לי הפך ל"סמל המסחרי" של המוסיקה במוסד החינוכי בשריד! כל "פגישת מחזורים" היתה צפירה מלקטת את כל יודעי הזמרה מכל המחזורים, מציבה אותם על הבמה, נוטלת את השרביט ומנצחת "הבה נצא במחול וינוס אזי כל צער- ריקודנו כל יכול חוללו זקן ונער…" מתגעגע אליו !
והיה יענקלה שליווה אותנו באקורדיון ולימים הלחין לא מעט מנגינות, אבל בזכות לימודיו ונגינתו נדבקנו גם למוסיקה הקלאסית. הוא היה יושב בחדר המוסיקה או בכיתה (שהיתה פנויה בערב) ומתאמן ומתאמן ואם רצינו או לא רצינו המוסיקה חדרה לתוכנו. כך אני יכול היום לזמזם חופשי את כרמן, נישואי פיגארו, פר גינט ועוד…
אהבנו לשיר. אהבנו לעלות על הבמה. בעיקר בפורים. עם הליצנים שהיו ביננו נתנו מופעים בלתי נשכחים !
עד היום כשמדברים בקיבוץ שריד על פורים מזכירים בערגה את קבוצת "אבוקה".
וכך קרה שאחרי יובל שנים ראיתי שיש טיול שכותרתו "בעקבות נתן יונתן" כמובן שנרשמתי.
נסענו לשימרון (שע'י נהלל) ושם התוועדנו לכך שכאן כתב המשורר את "בין עצי שיטה…" ואת יעל הרי הכרנו…
בציפורי כתב באחד מטיוליו – ולא נכביר מילים מפאת צנעת הפרט – את "אניטה וחואן" ועוד ועוד.
בסופו של הסיור הגענו לשריד, לדשא שלפני ביתה של צפירה.
צפירה שעד סוף ימיה ראתה את עצמה מחוברת לנתן, יצאה אלינו, אנחנו על הדשא והיא על כסא מולנו וסיפרה את סיפור השירים הרוסיים של נתן ושלה.
בסוף דבריה קמתי והצגתי את עצמי: "איתן דברה מקבוצת אבוקה "
היא לא זיהתה אותי אבל פניה (היפים !) אורו, חיוך מאוזן עד אוזן:
"אוי כמה שאני אהבתי אתכם !"
יהי זכרה ברוך
צפירה יונתן ז"ל – צילום: יאיר חרמוני 
צפירה מלמדת פסנתר 
צפירה ותלמידיה בחזרה לקראת ערב מוזיקלי בשריד. יוני 1956
7 תגובות
מרגש מאד. ראוי לפרסום.
לפרסם בעיתון הארץ. יש שם מדור שכותב על נפטרים.
היא באמת היתה יפיפיה.
בנוסף גרנו מעל דן אמיתי. עד גיל קרוב ל90 טיפח את הגינה שלו. איש מתוק. יהי זכרם ברוך.
צפירה ז״ל היתה אשה מיוחדת במינה, אצילית ומיוחדת מאד.
היתה מורה שלי למוסיקה בסמינר שיין בפתח תקוה לפני כ40 שנה- שיעוריה היו מיוחדים כמו שהיא היתה.
התעצבתי לקרוא שנפטרה.
יהי זיכרה ברוך!
הכרתי את צפירה בבית הקברות הארעי במשמר הנגב.ליאור בנה היה קבור ליד אחי ספי פרי. ראיתי אשה יפייפיה במקום הכי לא יפה בעולם
נוצר בנינו קשר של שכול ומוזיקה.גם היא כתבה שירים ואחד מהם " לוניצרה שלי" הלחנתי.עשרות שנים לא נפגשנו אבל לפחות פעם בשנה דברנו בטלפון צמוד לימים הנוראים.
היא זכרה ברוך.
גם אני זכיתי ללמוד מוסיקה כילד חוץ בשריד. בימי הקיץ החמים השכיבה אותנו על המחצלת ומשמיעה מנגינות נעימות מהפטיפון
אפשר לראות ראיונות עם צפירה יונתן ביוטיוב
https://youtube.com/playlist?list=PL2VgdZ55qTc0nFs6djlstKuXjt5pRlmgM
שלמה יקר ספי ז"ל שירת איתי בקורס מפקדי טנקים בשביטה הוא היה בפלוגה ז ואני בפלוגה ח בני אותו מחזור .שנינו היינו מדריכים בקורס .ספי היה ההרוג הראשון עליו ידענו בתחילת המלחמה .וליאור בתום קורס מפקדי טנקים היתה הופעת וחיילים על הבמה תיארו מה היה היה ביום ראשון ושני ושליש של הקורס וביום רביעי "ליאור אמר כוסאמק" שזה היה אירוע .אח"כ בצאלים לפני במלחמה שמעתי אותו נותן הרצאה על פגז ח"ש .ביום ההולדת למותו היינו בקיבוץ שריד
בקבר של ספי הייתי גם כל יום זכרון ועצמאות שני הילדים הללו ואמנון ורבים אחרים עולים במחשבותיי