מריו, בנם יחידם של ברטה וסאומן קורצ'ין, נולד 9.6.1945 בארגנטינה, בבית החולים "עזרא" של הקהילה היהודית בבואנוס איירס. אביו עבד בבית דפוס כדפס וכורך ספרים ואמו היתה עקרת בית שלעתים עזרה לאב בבית הדפוס.            
בשכונת ילדותו לא היה גן ילדים ומריו הקטן היה יוצא לשחק עם ילדי השכונה ויחד איתם טייל בסביבה הקרובה לביתו. ממול לבית היתה דרך עפר ועדר פרות עבר שם מדי יום ביומו. כשאמא של מריו שמעה את צלילי הפעמונים היתה יוצאת מהבית לקנות חלב ישר מהפרה, חלב טרי שנחלב במקום. גם להקות אווזים חצו שם בקרקור צווחני רועש. בשעות של בין הערביים היו כל השכנים יוצאים מבתיהם, כל אחד עם כיסא, נפגשים לשיחת רעים, משגיחים על הילדים, מעלים זיכרונות. על נושאים פוליטיים לא דיברו מחשש שמישהו בשכונה הוא "שטינקר" של המפלגה הפרוניסטית. כשמלאו לו שש מתה אוויטה פרון, אשתו של נשיא ארגנטינה. מותה היכה את כולם בתדהמה. ברטה וסאומן נתנו בידיו של מריו זר פרחים ושלחו אותו להניח את הפרחים ברחוב, כדי להראות הזדהות, אחרת יהיו הלשנות.

בגיל שש החל ללמוד בבית ספר ממלכתי לא יהודי. הוא אהב את בית הספר ובמיוחד את שיעורי המתמטיקה והאריתמטיקה שבהם הצטיין. בהיותו בן שמונה וחצי, לצד לימודיו בבית הספר הממלכתי, החליטו הוריו לשולחו ללמוד גם ב"חיידר", שם למד יידיש ועברית בנוסח אשכנז. כשהיה בן עשר, על פי דרישת השליחים מארץ ישראל שבאו לבקר בשכונה, הוחלט לשנות את שמו למאיר.

הוריו היו חילונים. את השבת לא ציינו באופן מיוחד כמו גם את שאר החגים. רק את פסח חגגו; מדי שנה בליל הסדר הם הוזמנו לביתם של קרובי משפחה. לבית הכנסת הלכו רק ביום כיפור. והיתה עוד פעם אחת נוספת, כשחגגו למאיר בר מצווה, הוא נשא שם את הדרשה ביידיש ובספרדית. ארבע שנים למד מאיר ב"חיידר" עד שהחל את לימודי התיכון. אז גם הצטרף לתנועת "בני עקיבא". לימודי התיכון ופעולות התנועה מילאו את כל עולמו. התיכון היה בית ספר מקצועי שבו למדו את כל מקצועות הרכב. שם רכש את מקצועו כטכנאי רכב. לפעולות ב"בני עקיבא" הלך עם כיפה על הראש.

בחור גבוה משכמו ומעלה. לא פעם היו תופסים אותו להשלים מניין בבית הכנסת.

בגיל עשרים התגייס לצבא. את השירות עשה בבואנוס איירס. התקופה היתה של משטר צבאי השולט ביד קשה.למרבה הפליאה היהודים עוד הורשו להתפלל, אך אווירת הלאומנות עלתה והתעצמה. בתום השירות הצבאי לא אפשרו לו להמשיך לעבוד כטכנאי רכב מכיוון שהיה יהודי. אמרו לו במפורש: "לך מכאן". רצונו לעלות לארץ ישראל גבר. ב- 1969 עלה ארצה ונשלח ללמוד עברית באולפן בשריד. יענקל'ה פלור היה מנהל האולפן והמורים היו עדה נס ואפרים כנען. אחת התלמידות בכיתה היתה פולה. שם החל הרומן.

צורת החיים בקיבוץ שבתה את לבו מהרגע הראשון. והיתה גם פולה. אחרי האולפן נשאר כמתנדב. חנה דרורי היתה האחראית על המתנדבים. בין לבין התגייס לצבא. בגלל שהיה חייל בודד וגם מבוגר גויס לשירות צבאי מקוצר, בן שלושה חודשים. כשחזר מהצבא פנה למזכירים בבקשה להתקבל לחברות. בינתיים פולה סיימה את האולפן וחזרה לביתה בדרום אפריקה. מאיר נסע בעקבותיה. הם התחתנו וחזרו ביחד לשריד. כאן הם הקימו את ביתם וגידלו את ילדיהם שי והילה.

לאורך השנים עבד מאיר ב"גמל", במסגריה וב"לטש". היה חצרן ובהמשך מרכז חדר האוכל. הוא סיים בהצטיינות את לימודי הנדסאי מכונות ב"רופין" ולמד צילום במכללת "אוהל שרה". שנים רבות היה אחראי על סידור הרכב, משתדל להיענות לכל פניות החברים בנושא הרגיש הזה. בנוסף היה אחראי על התקנתם ותיקונם של מקררים ומזגנים ששבקו בימי הקיץ הלוהטים.

מאיר, איש גדל ממדים עם לב טוב וחיוך רחב. איש עם נוכחות שהסתובב בינינו עם בנדנה נצחית על מצחו. כך נזכור אותו.

יהי זכרו ברוך

*********

מאיר אבא לשי והילה וסבא לנכדות