אבא נולד בעיירה פרשקה בפולין למשפחה מסורתית, שגרה כמו "שבט" בבית הסבא. ארבעה בנים נולדו לנחמה ואבא קמפינסקי – שמואל, אליעזר, דוד ומיכאל. העיירה פרשקה  שכנה בגבול בין פולין לגרמניה עם מעבר חופשי בין שתי המדינות. כשהיה בן עשר עברה משפחתו של אבא לעיר ווילון, במרחק 20 ק"מ מפרשקה, ושם הקים אביו עם שותפים תחנת קמח גדולה בשם אמריקנקה. תחנת הקמח עדיין קיימת אך היא אינה פועלת.
בווילון למד אבא בבית ספר מעורב ליהודים וגויים. אמנם הוא עצמו לא נחשף לגילויי אנטישמיות רבים, אך אם נתקל בכאלו תמיד הגיב. היה לו סיפור מאותם ימים, והוא ילד בן עשר, שנהג לספר פעמים רבות, על "שייגץ" מכיתה בוגרת שגר ברחוב שלו ותמיד כשהם היו נפגשים בדרך הוא רצה שאבא ירד מהמדרכה. אבא כמובן סירב וחטף מכות. כך זה נמשך כמעט שנה עד שפעם אחת אבא לקח מפתח גדול מברזל, ובפעם הבאה שהם נפגשו על המדרכה היכה את השייגץ בראשו. מאז היה אותו גוי עובר מיוזמתו למדרכה שממול.

כבן 12 הצטרף אבא לקן השומר הצעיר בעיירה ולקראת סיום כיתה ט' גמלה בלבו ההחלטה לעזוב את משפחתו ולעלות לארץ ישראל. בהיותו בן 15 וחצי, לאחר שהצליח לשכנע את הוריו, ולאחר שהם מצאו לו מורה לעברית, עלה אבא ארצה ולמד בבית הספר המקצועי תיכוני שעל יד הטכניון בחיפה, שמוכר היום בשם בסמ"ת. מכיוון שעלה לבדו הזמין אותו חבר לגור איתו בביתו, ומשפחתו אימצה את אבא ושמרה איתו על קשר כל שנותיו.
בתקופת לימודיו בחיפה הצטרף ל"שומר-הצעיר" והיה מראשוני קן חיפה. בסיום הלימודים הלך עם בוגרי הקן, מגדוד "עין שמר", להכשרה בגן שמואל, משם עבר לרחובות ואחר כך לפתח תקווה. זאת היתה תקופה קשה של מחסור בעבודה ומחסור במזון, ולכן פוזרו האנשים לעבוד במקומות שונים בארץ. אבא נשלח לקיבוץ אילון והרגיש סיפוק רב מהכשרת הקרקע, מהעזרה לקיבוץ הצעיר ומהעזרה לקק"ל.

בשנת 1938, חמש שנים מאז עזב את משפחתו, חזר אבא לפולין ביחד עם שמואל אחיו, שגם הוא עלה לארץ ישראל, לבקר בבית ההורים. בפולין כבר היה אפשר לחוש באוויר את המלחמה ההולכת וקרבה. כעבור ארבעה חודשים שב אבא ארצה, אך אחיו שמואל שנישאר שם עוד כמה חודשים כבר לא הצליח לצאת.
אבא איבד את הוריו, נחמה ואבא ואת אחיו שמואל ומיכאל בשואה במחנות ההשמדה. האח דוד שהיה במחנה השמדה הצליח להינצל. הוא עלה ארצה אך לא הסתגל לחיים כאן והיגר לארה"ב.
לאורך כל חייו של אבא האובדן של משפחתו בשואה ליווה אותו.

בשנת 1941, כשקיבוץ שריד חובר לקו המים של מקורות, ונוצרה אפשרות לצמיחה והתרחבות של המשק, ולאור המחסור בעבודה בפתח תקווה, הוחלט בקיבוץ הארצי שקיבוץ ארצישראלי ה' ישלים את קיבוץ שריד. באותו זמן הוחל בגיוס של אנשי מקצוע לצי הבריטי ואבא, התגייס ובמשך כל ימי המלחמה עבד בתיקון האניות של הצי.
בשנת 1943 הגיע לשריד ורצה מאוד לעבוד במקצוע שלו כמסגר, אך כשזה לא התאפשר לו, כי היה כבר מסגר אחד, הלך לעבוד בבית החרושת "פניציה". עם שובו לקיבוץ הוצע לו ללמד בבית הספר המקצועי בקיבוץ. הוא היה בין מקימי בית הספר למכונאות חקלאית בשריד והכשיר בעלי מקצוע רבים.
את אמא, זיוה לבית שייביץ, הכיר באיחוד של קני השומר הצעיר מחיפה וחדרה שהרכיבו את קיבוץ ה'. ביחד הם הקימו בית חם, מקבל ושומר על ערכים. בתו נעמי נולדה ב- 1948, זמן קצר אחרי שהשתתף בקרבות מלחמת השחרור בעמק הירדן. הוא היה בפיקוד בנצרת כשקיבל את ההודעה שנולדה לו בת. כעבור ארבע שנים, ב- 1952, נולד בנו מיכאל, שנקרא על שם אחיו הצעיר של אבא.
ב- 1962, קיבל אבא הצעה לצאת להשתלמות מקצועית מטעם האו"ם לשלושה חודשים בגרמניה. תשובתו של אבא היתה: "השתלמות כן, גרמניה לא". בסופו של דבר הוא נשלח להשתלמות בשוויץ.
שנים רבות עבד במסגרייה של הקיבוץ וגם ניהל אותה. בשלב מסוים אף חזר לעסוק בהוראה כשנקרא ללמד במגמה המקצועית במוסד האזורי "עמקים". בסביבות גיל 60, לאחר שעבר התקף לב, למד הנה"ח ועשה הסבה למקצוע זה. כמעט עד יומו האחרון עבד בהנה"ח של "גמל".

אבא היה חבר קיבוץ מעורב שלא היסס להביע את דעתו, והיו לו דעות פוליטיות מגובשות.
הוא היה איש משפחה חם שיצר קשר עמוק עם הנכדים – עידו, יובל ודורון, בניהם של נעמי ויוסי ז"ל בקיבוץ דן, ועם מירב ויזהר, ילדיהם של מיכאל ותלמה בקיבוץ שמרת.
גם עם המשפחה המורחבת ידע לטפח קשרים תמיד זכר ימי הולדת ואירועים.
בשנתיים האחרונות לחייו עסק בתרגום יומנים של צעירים מתקופת השואה, מפעל שיזם "יד- ושם". למרות הקושי הנפשי בקריאתם של יומנים אלו אבא התמסר לתרגומם.

יהי זכרו ברוך.

נעמי ומיכאל

* * * * * * * * * 
 אליעזר אבא לנעמי ומיכאל וסב לנכדים