צילה היא הרביעית מבין שמונת ילדיהם של קלרה לבית האזנפרץ ויצחק הלוי-הירש. האב היה תלמיד חכם שלָמד ולימד כל חייו, והאם גידלה את ילדיה באווירה של אמונה ואידיאליזם. בית המשפחה היה רווי חלומות על שיבת ציון. בסעודת ליל שבת נהגו הילדים לספר מחוויותיהם. אחר כך היה האב מפטיר באגדות מאוצר האגדה של ישראל בעוד הקטנים, בעיניים גדולות מבריקות מהתרגשות, היו בולעים כל מילה.

לאחר שנשרף הבית בוויז'ניץ עברה המשפחה לגור בכפר הסמוך, ויזנקה. בצד הבית היה גן עצי פרי רחב ידיים. בילדותה נהנתה צילה לבלות על צמרות העצים ולא אחת מצאה שם מסתור לאחר מעשה קונדסות וניצלה מעונש. בית הספר בו למדו ילדי הכפר השקיף אל עמק מעל גבעה נישאה. מדי יום היו הילדים מטפסים אליו במסלול משופע וגם הירידה היתה מייגעת. בחורף היו נוסעים לבית הספר במגלשות רתומות לסוסים. בתום הלימודים היתה צילה מקצרת את הדרך על ידי גלישה נועזת מראש הגבעה עד למרגלותיה. באחת הפעמים לא הצליחה לעצור ונפלה לתוך הנחל הקפוא. הקרח נשבר תחתיה והיא נרטבה. למזלה הרכב שהמתין למטה הוציא אותה במהירות והביאה לביתה שם טרחו להציל את רגליה מקפיאה.

כשהיתה בת אחת-עשרה פרצה "המלחמה הגדולה". המשפחה ברחה מפני פלישת הרוסים ועברה לגור בפראג. היו אלו ימים של רעב ומחסור והאנשים נאלצו לעמוד בתור זמן רב כדי לקבל כיכר לחם. צילה בילתה שעות רבות בתורים האלו. בשנת 1916 פקד את המשפחה אסון – באחד הקרבות על האיזונצו באיטליה נהרג אחיה הבכור של צילה, אפרים.
לאחר המלחמה חזרה המשפחה לצ'רנוביץ וחיה בדוחק. צילה הצטרפה לתנועת הנוער תכלת-לבן, מתמסרת לרעיון הציוני ומטפחת חלומות על הגשמה חלוצית בארץ ישראל. כבת תשע-עשרה היתה כשאמה נפטרה – תנאי הקיום הקשים והיגון על מות בנה פגעו בלבה של האם. צילה נרתמה לעזור בפרנסת המשפחה. לצד ניהול משק הבית עברה קורס קצר בהנהלת חשבונות והחלה עובדת בתחום.

ב- 1924, לאחר שאחותה דורה סיימה שלוש שנות לימוד בווינה ושבה הביתה, יצאה צילה לברטיסלבה להכשרה לקראת עליה. בהכשרה פגשה את שלמה רוזנצוויג שהיה חבר קבוצת "ביברכה" מתנועת תכלת-לבן הצ'כית. בפברואר 1926 עלו צילה ושלמה ארצה והצטרפו לחברי הקבוצה שישבו אז בעין גנים ויחד איתם עברו לחיפה, בחיפוש אחר מקורות פרנסה. עוד קודם לכן, באביב, התחתנו צילה ושלמה אצל רב בירושלים. בסוף אותה שנה, כשהוצע לקבוצתם "ביברכה" להתאחד עם קבוצת "אחוה", שעלתה זה מכבר להתיישבות קבע אך סבלה מעזיבות, התקיימו דיונים והוחלט בחיוב. חברי הקבוצה ושלמה בתוכם עלו לייסד את קיבוץ שריד. צילה נשארה בחיפה ממתינה ללידת בנה הבכור אפרים ומחכה עד שיבנה בית ילדים בקיבוץ החדש. כשמלאו לאפרים שמונה חודשים היא הגיעה איתו לשריד.

תחילה עבדה עם הילדים. כעבור שנה נשלחה להכשרה בירושלים – ב"ויצו" רכשה ידע וניסיון בטיפול בתינוקות וסיימה קורס אחיות ב"הדסה". עד 1934 עבדה בשריד בטיפול בתינוקות ולאחר מכן מילאה תפקיד של אם-בית ואחות במוסד החינוכי במשמר העמק. ב- 1935 מונתה לרכזת הראשונה של המדור לגיל הרך שנוסד אז בקיבוץ הארצי, ומאז מילאה תפקידים רבים ושונים, כולם קשורים לנושא הבריאות: היתה אחות במרפאת הקיבוץ, טיפלה ב"ילדי טהרן" שהגיעו ארצה. ריכזה את בית התינוקות של ילדי המעפילים במחנה עתלית. ב- 1947 יצאה לשליחות מטעם אונר"א למחנות העקורים בגרמניה שם הקימה תחנות ייעוץ לאם ולילד. עם שובה ארצה ייסדה את ועדת הבריאות של הקיבוץ הארצי (שבהמשך היתה לוועדת הבריאות הבין קיבוצית, המשותפת לשלוש התנועות הקיבוציות) וניהלה אותה במשך שנים רבות. עקב מחסור באחיות מקצועיות בתנועה הקיבוצית, יסדה צילה ב- 1949 את בית הספר לאחיות של התנועה הקיבוצית, שבראשיתו היה בית ספר נודד עד שנקבע מקומו בבית חולים "השרון" בפתח תקוה.

כל שנותיה של צילה, גם בקיבוץ וגם בתפקידיה השונים בחוץ, היו של עשייה ניהול וייעוץ בנושאי בריאות. ב- 11.1.1972 הוענק לה פרס 'אחות מצטיינת' מטעם איגוד האחים והאחיות בישראל.

היא היתה לנו אם ואחות. יהי זכרה ברוך

* * * * * * * * * 
צילה אמא לאפרים, רפאל (רפי) ונועה, וסבתא לנכדים