רפי (רפאל)  בנם השני של צילה ושלמה רוזן מקבוצת המייסדים הצ'כית "ביברכה", נולד ב- 19.4.1929 בבית החולים של העמק ששכן באותם ימים בצריף ליד מעין חרוד. הוא היה מהילדים הראשונים, "הילדים של הקיבוץ", שכול החברים מתעניינים בהם ודואגים לשלומם. את שנות ילדותו בילה בטיולים וחלומות בשריד ובסביבתה והיה ילד פעיל וסקרן בגן העמלני של רבקה הגננת. את שלוש הכיתות הראשונות של בית הספר היסודי למד בשריד עם המורה דוז'ה ועם בני גילו, עמוס צפור ואורי וינטרברגר ועם ילדים מקיבוץ מזרע. בכיתה ד', עקב מחלת הפה והטלפיים, נשלח רפי יחד עם בני כיתתו ללמוד במזרע ובכיתה ה' עברו למוסד החינוכי במשמר העמק, לקבוצת "שחף אשל".
במוסד גילה רפי כשרון בולט במשחק השחמט והיה ספורטאי מצטיין. לימים העיד על עצמו שבילה יותר שעות במגרש הספורט מאשר בכיתה. הוא אהב מוזיקה והפליא לנגן במנדולינה ובגיטרה נעימות קלאסיות ושירים רוסיים. את כיתה י"ב עשה יחד עם בני כיתתו בקיבוץ בית זרע, כפי שהיה מקובל באותם ימים, כחלק מהכשרת הבנים לחיי קיבוץ. כשפרצה מלחמת השחרור גוייס למלחמה. הוא השתתף בקרבות ליד משמר הירדן ובמקומות אחרים. יותר מאוחר יכתוב על אותם ימי קרבות: "…. לא לימדו אותי לפחוד ובא בי פחד גדול ואימה. לא לימדו אותי לכאוב ובאו בי מכאובים וייסורים הרבה. …."

עם שובו לשריד עבד תחילה במספוא, אחר כך בגינות נוי ושנים רבות היה פרדסן. כאוטודידקט נמשך לעסוק בתחום המתמטיקה ונגזרותיו  – תורת הכאוס, סטטיסטיקה, משחקי חשבון. לאחר שעבר הכשרה בתחום היה מורה למתמטיקה במוסד האזורי "עמקים". בין לבין עבד גם בבית החרושת של הקיבוץ, "גמל".
לאורך השנים היה רפי הרוח החיה בחיי התרבות של הקיבוץ – מנחה וכותב הטקסטים למסיבות ערב שבת וחגים. כתביו היו עשירים בדמיון, שאר רוח ופיוט – לעתים מלאי תוגה לעיתים מעלים חיוך. הוא היה גם הרעיונאי והתסריטאי של צוות הקולנוע של שריד.
היה לו חוש הומור חכם וטוב. לכל מצב היתה לו בדיחה אותה היה שולף ממש ברגע הנכון. במיוחד אהב בדיחות יהודיות -"שני יהודים נוסעים ברכבת…". היה בו מין צירוף מלבב של חוכמת הלב וחוכמת הראש.
ב- 1952 פגש במרים לבית פראושטטר, כשהגיעה לקיבוץ כמורה שכירה – היא נכנסה בשער הקיבוץ וירדה לכיוון בתי המוסד החינוכי והוא, שעבד ב"נוי", הרים מבטו מעל ערוגת פרחים…. כעבור שנה הם נישאו ונולדו להם ארבעה ילדים.
לרפי אח בוגר ממנו, פרויקה, שהיה ונשאר תמיד חברו הטוב ביותר, ואחות צעירה, נועה, שהדרימה והקימה את משפחתה בקיבוץ נירים.

פעמיים יצא לפעילות בקיבוץ הארצי – במחלקת התרבות ובמחלקת ההשכלה. בתרבות ערך את "קשר עין" – עלון ובו רעיונות למסיבות ועצות למנחי מסיבות. במחלקת ההשכלה עזר למבקשים הכוונה מקצועית – קשוב, מבין, יודע בשקט ובסבלנות לתת עצה למתלבט ולמצוא פתרונות.
כשחלה במחלת ריאות עבר לעבוד בבית המשרדים. לקראת חג השבעים לקיבוץ, כשפנו אליו לכתוב את סיפורה של שריד, החל כותב את סיפורי המקום באהבה, בתוכחה, בהומור ועם נשמה יתרה.
שלוש-עשרה שנים התמודד רפי עם מחלה קשה. בשלוש השנים האחרונות היא הותירה בו יותר ויותר סימנים. בעוד נשימתו הלכה וכבדה, הוא הצליח להפיח חיים ב'בית הקומותיים' של ילדותו. לנו, למשפחתו ולקיבוץ, הוא השאיר המון זיכרונות וגעגוע ואת הספר שכתב על שריד: "בית הקומותיים נושם".