סוזן נולדה בוושינגטון די סי בארצות הברית ב- 14 בינואר 1947. בת בכורה לדורות'י וריצ'ארד דינלט ואחות גדולה לפגי וריצ'י. האב עבד בשירות הדיפלומטי – בסוכנות המידע האמריקאית-U.S.I.S  (U.S. Information Service) והמשפחה נדדה בעולם בעקבותיו.

בהיותה בת שמונה עברה משפחתה לקאראצ'י בפקיסטן. כעבור שנתיים, כשהיתה בת עשר, נדדה עם הוריה ואחיה לניו-דלהי בהודו, שם היו חמש שנים בהן פגשה חברים רבים עימם יצרה קשרים קרובים שנשמרו לאורך שנים רבות. באותה תקופה הכירה את מארק (משה) איזנברג, בעלה הראשון, שיישאר חבר טוב ויקר עד מותה.

בהודו נפתחו לפניה עולמות רוחניים מיסטיים לדרך חיים וראיית עולם מיוחדת, ואלו ליוו אותה לאורך כל חייה.

כשהיתה בת חמש-עשרה עברה המשפחה לסיאול בדרום קוריאה. בסיאול סיימה סוזן את לימודיה התיכוניים וכעבור שנתיים, ב- 1964, שבה לארצות הברית ללימודים אקדמאים אותם סיימה בהצטיינות עם תואר B.A. בספרות.

במהלך הלימודים נישאה למשה איזנברג והחליטה להתגייר. ב- 1969 הם עלו יחדיו ארצה והגיעו לאולפן לעברית בקיבוץ שריד. כאן הם החליטו להישאר ויחד אימצו את בתם אילת.

בשריד עבדה סוזן תחילה במטעים ובפיקוח כותנה. בהמשך עבדה במטבח, ולאחר שהשתלמה בתחום הגריאטריה עבדה בטיפול בקשישים בביתם וב"בית הבריאות". לאורך השנים מילאה תפקידים רבים: היתה אקונומית, סדרנית עבודה, מרכזת ועדת קשישים, חברת מזכירות, וחברה במערכת עלון הקיבוץ "בשריד". יותר מאוחר, לצד עבודתה כספרנית בספריית הקיבוץ עסקה בתרגום טקסטים מאנגלית לעברית, והייתה חברה באגודת המתרגמים. היא נמשכה אל העיסוק בכתיבה ובהמשך יצאה ללימודי גרפיקה ממוחשבת והועסקה כגרפיקאית ב"גמל".

במשך שנים רבות היתה אחראית על קיום טקס יום השואה. בנוסף היתה מעורבת בהקמתו של פרויקט ההנצחה של ארכיון הקיבוץ – "עלים לזכרם", שותפה מלאה בקביעת התכנים והצורה. 

ב- 1983 פרסמה את ספרה "מסע לפירדאן", בהוצאת משרד הביטחון. הספר מתאר את תולדות משפחתם של הניה ונח רוזנפלד והישרדותם בשואה, ומתחקה אחר בנם, יהודה, שנולד בברגן בלזן, הגיע כתינוק עם הוריו לקיבוץ שריד, ונפל כלוחם שריון במלחמת יום הכיפורים.

בקיץ 1983 נישאה לאליעזר רוזנפלד, אחיו הצעיר של יהודה, והם אימצו את בנם שרון.

סוזן היתה אישה עדינה ואצילית, מוכשרת, בעלת מוח מבריק ואמנית נפלאה. בת נהדרת להוריה ואחות קרובה בנפש לפגי. שמרה על קשר קרוב עם האחייניות שלה, גרייס ושִּׁיבוֹן, ועם הדוד בובי, והאח ריצ'י ובניו דאג וקיית'.

היא היתה אמא שאין כמוה – אוהבת, מקבלת ומבינה – הכי מיוחדת שיש.

עכשיו

איני יכולה לומר למה הם יהפכו אותי.

יתכן ואלבש צורה של ענן.

הלוואי והייתי יכולה להיות ענן.

כשענן יגיע לכאן תאמרו:

"זו היא!"

כשאגיע למקום של הרוחות,

אשמע את כל אשר ביקשתם.

זכרו אותי תמיד.

(שיר של שבט הנבאחו האינדיאני.

סוזן אהבה מאוד את השיר ובחרה לקרוא אותו
בלוויות של שני הוריה.

לבחירת משפחתה הוקרא השיר גם בלוויה שלה).

נזכור אותך תמיד.

*********

סוזן אמא לאילת ושרון