הניה בת מנוחה לבית דרוגוב ויהודה חיים רושקין נולדה בעיר ז'טל בפולין. אחות צעירה לאברהם, יעקב וחיה. את שני הבנים הראשונים שנולדו להוריה לא זכתה להכיר. הם מתו בילדותם.

בית משפחת רושקין היה בית גדול ומפואר. בית חם ופתוח הידוע בהכנסת אורחים – קרובי משפחה, סוחרים שהכירו את האב, אנשי הקהילה היהודית, חברים של הילדים מבית הספר, כולם היו באים. לא עבר יום בו עמד הסמובר של האם מיותם. האב שהיה סוחר עצים וקבלן נמצא תקופות ארוכות הרחק מהבית אך כשחזר היה פעיל בענייני העיר והארגונים היהודיים. האם גידלה את ארבעת ילדיה בעזרתה של משרתת שעיקר תפקידה היה לפנק את הניה בת הזקונים. בנוסף עסקה האם במעשי חסד וצדקה, טיפלה באנשים חולים. האווירה בבית היתה מסורתית. הדליקו נרות בשבת וחג ואכלו כשר.

בגיל הנעורים הצטרפה הניה לקן השומר הצעיר שבדיוק נפתח בעיר. ב"שומר הצעיר" הכירה את נח רוזנפלד שהיה ממקימי הקן וגם המדריך שלה. מאז הם היו ביחד. האימהות שלהם הפכו לחברות טובות ואחותו של נח, אטל, היתה חברתה הטובה של הניה.

כשהיתה הניה בת 18 יצאה להכשרה לקראת עליה לארץ ישראל, אך התוכנית לעלות השתבשה בשל מותה של אחותה. חיה מצאה את מותה במרתף שבחצר ביתם שבו אוחסנו תפוחי האדמה. היא ירדה למרתף לבדוק את תנור הפחמים שהותקן שם בשביל להגן על התפוחים מפני הכפור, ונחנקה מהעשן.

הניה לא יכלה לעזוב את הבית. מצבה של אמה היה בכי רע ואי אפשר היה להשאירה לבדה.

האם מעולם לא התאוששה ממותה של חיה.

גם תוכניותיו של נח לעלות ארצה לא יצאו לפועל כי לא נמצא לו הכסף הדרוש לנסיעה. אחר כך פרצה המלחמה ואף אחד לא נסע יותר לשום מקום. 

בשנת 1939 כבשו הרוסים את האזור כולו ובתוכו את העיר ז'טל. בני המשפחה חששו שמא יגורשו מהבית. כשהאב לא הורשה יותר לעבוד אזלו אמצעי המחייה. בלית ברירה נאלצו למכור רהיטים וציוד מהבית כדי להתקיים. את דברי הערך שלהם הם הסתירו בבתיהם של אנשים פחות אמידים כמו הסנדלר ואצל אבא של נח שהיה מורה והשתכר מעט, מתוך הנחה ששם הרוסים לא יחפשו. הניה עצמה מצאה עבודה בהנהלת חשבונות והחלה לומדת את רזי המקצוע.

ביוני 1941 כשפלשו הגרמנים לאזור ברחה משפחת רושקין מהעיר לאחד הכפרים. אחרי כמה שבועות חזרו לביתם ומצאו שהעיר בידי הגרמנים. מדי פעם היו הגרמנים אוספים יהודים ולוקחים אותם. רק יותר מאוחר התברר שהם נרצחו.

בחודש אפריל 1942 שוב נשמעו צעקות: "כל היהודים החוצה!", "כל היהודים לכיכר העיר!"

כל בני ביתה של הניה הובלו לבור שנכרה מחוץ לעיירה, שם נרצחו לנגד עיניה הוריה ואחיה יעקב. גם בתו הקטנה של אחיה אברהם, שרה'לה, נרצחה.

הניה, אחיה אברהם ובנו בן השש אלישע, ניצלו מהאקציה. תחילה הסתתרו במרתף הבית ובהמשך ברחו ליער והצטרפו לפרטיזנים. אברהם לחם עם הפרטיזנים עד שנרצח בידי איכר מקומי כשיצא לחפש מזון לחבריו.

אלישע היה במחנה משפחות והניה השיגה עבודה כמבשלת באחת היחידות הלוחמות. לאורך כל התקופה של האימה, הסבל, רדיפות וסכנה, רעב ומחלות, עשו הניה, נח ואלישע הכול כדי לשמור על קשר קרוב. בתום המלחמה, בתוך גלי הפליטים, הגיעו לברגן בלזן שאחרי המלחמה הפך למחנה עקורים.

בחודש מרץ 1947, בזמן ששהו שם בציפייה להיתר עליה נולד להניה ונח בנם הבכור – יהודה. כשיהודה נולד שבה השמחה לחייהם. זמן קצר לאחר מכן הם נפרדו מאלישע שעלה ארצה עם אחת מהקבוצות שהתארגנו במחנה. לבדו הגיע אלישע לקיבוץ שריד וכעבור כשנה הגיעו בעקבותיו גם הניה, נח ויהודה. לאחר לבטים הם החליטו לקבוע את ביתם בשריד ובשנת 1950 נולד בנם אליעזר.

כמו ביתה של אמה לפניה כך גם ביתה של הניה בקיבוץ היה בית פתוח וחם. הכנסת אורחים היתה עבורה ערך עליון. היא היתה אשה חמה שהתאפיינה ברוחב לב ובמסירות למשפחה הגרעינית והרחבה.

קליטתם של ניצולי השואה לא היתה קלה, היא אמנם סימנה התחלה של תקופה שקטה יותר עבורם, אבל הזיכרונות נותרו כפצע מדמם ולא נתנו מנוח. ולזה התווסף האסון הנורא – בקרבות הנואשים בגזרת התעלה במלחמת יום הכיפורים אבדו עקבותיו של יהודה. הניה ונח נעו בין תקווה לייאוש עד שכעבור חמישה חודשים נמצאה גופתו והוא הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ שריד.

הניה שתמיד ידעה לשרוד, שוב מצאה דרכים להמשיך בחיים. היא המשיכה לקום כל בוקר וללכת לעבודה, להיות בין אנשים, אפילו למצוא רגעים של שמחה ונחת עם הנכד שרון, בנם של אליעזר וסוזן. אבל כשאיבדה את נח, שותפה לחיים וחברה הנאמן תש כוחה בהדרגה.

היא נפטרה ב- 1998 לאחר מחלה ממושכת.

יהי זכרה ברוך

"מסע לפירדאן" – ספרה של סוזן איזנברג מתאר בפרוטרוט את קורות משפחתה של הניה מראשית לאחרית

*********

הניה אמא ליהודה ואליעזר, וסבתא לשרון