שמוליק, איך אוכל לכתוב עליך ולצמצם הכול לעמוד אחד… איזה עוול יהיה זה לצמצם אותך לדף, ואני כולי מלאה מילים וזיכרונות והערכה על מה שהיית.
את אדר ואותי קבלת "מן המוכן" ומייד אימצת אותנו אל ליבך הטוב… כאדם בוגר ואמא לילדים משלי, אני מבינה היום כמה לא טריוויאלי לגדל ולאהוב ילדים שאינם שלך. זכינו בך ומקווה שידענו להשיב לך כשבגרנו, כשנולדו ילדינו וכשחלית פתאום…

מעט מאוד סיפרת לנו על ילדותך הקשה כילד יהודי בטרנסילבניה. בן זקונים במשפחה דתית וענייה מאוד, נשלחת ללמוד ב"חיידר". דברת חמש שפות על בוריין וכשפרצה מלחמת העולם השנייה נאלצתם לברוח לחיי נדודים. אף פעם לא הרחבת על מה שעברתם, ופעם אחת כשלחצתי ממש, סיפרת על הפרידה מהסבתא הזקנה, אליה היית קשור, כי לא עמדה בנדודים יותר. חלשה וחולה היתה והבינה שנוכחותה עלולה לסכן את כולכם. נדמה לי שזה השאיר בך כילד זיכרון קשה…

לאחר המלחמה הגעת לארץ עם הוריך באוניית מעפילים ועברת את כל מסלול הקליטה המוכר והקשה במעברה דלה ומחנה עולים עד שאחיך, פקו, שחי כבר בקיבוץ  שער העמקים הביא אותך, ילד גולה חבוש כיפה עם רייש מתגלגלת, לגדול בקיבוץ. גם את זה הצלחתי פעם לחלץ ממך, איך ביום אחד ניתקת מהוריך ועברת לבית הילדים עם "צברים" קשוחים דוברי עברית… איך התביישת להיכנס למקלחת המשותפת, להירדם לצידם, איך ימים שלמים היית מחכה לבד בבית הילדים, בשעות אחר הצהריים,  שיחזרו חבריך מבתי הוריהם…

גדלת להיות אדם מלא הומור, אוהב אדם, לוקח חלק פעיל בחיי החברה, בהתחלה בשער העמקים ובהמשך בשריד, כיהנת בתפקידים מרכזיים: מזכיר קיבוץ, שליח הסוכנות בניו יורק, יושב ראש ההנהגה הראשית של השומר הצעיר, את קולך הרדיופוני עדיין זוכרים אנשים…
בלב שלך היה מספיק מקום לאמא, לשלוש בנותיך, לאדר ולי ואחר כך ליוני, אהבת חייך. כמה שמחת בו כשנולד, כמה קשורים הייתם!

שנים קישט את פניך שפם גדול שהיה סמלך המסחרי, "זהו שפם בתולין, שמעולם לא גולח" נהגת לומר, ואז נולד בני הבכור, יפתח, שהפך, מהיום הראשון להיוולדו, לחברך הטוב… שעות של טיולים "על הידיים" שירים וסיפורים. יום אחד, לראשונה בחייך, גילחת את השפם כולו, כששאלנו בפליאה, מה קרה למקור גאוותך?  ענית: "ראיתי שהשפם מגרד ליפתח, אז גילחתי", היה זה סמל לאהבה הגדולה שהיתה בין שניכם.
היית איש עבודה, מסור, מעורב, אכפתי, כל יום התחיל לפני עלות השחר ב"גמל" והסתיים לאחר שהעמסת סחורה ליום החדש, עם בקבוק של בירה ובוטנים. אדם שאושרו פשוט, שמסתפק במועט. זכית לנכדים אוהבים ולבית יפה שהקמת עם אמא. מעולם לא היית חולה, תמיד מלא אנרגיה ורצון לעזור, ידעתי תמיד, כשהייתי חיילת ואחר כך סטודנטית שאם משהו יקרה, אתה תבוא להציל אותי…

ואז חלית. פתאום. וניסינו, אנחנו, להציל אותך ולא הצלחנו.
כמה עצוב וכואב היה לראות אותך כך, כואב בשקט, באצילות… לולי שלי, שהיתה אז בת שש, ביקרה אותך בכל יום, מלקקים ארטיק שוקולד, ישבתם שניכם, להמתיק את הכאב…
כשהבנת שהסוף קרב הנחנו לך להיפרד, "רק עוד אדם קטן אחד אני מבקש לראות" אמרת לי, "את יפתח" והוא בא, ילד בן 11, ישב לידך והקריא לך מכתב פרידה אחרון.
אני מקווה שהצלחנו להמחיש לך כמה חשוב היית לכולנו.
גם היום, שש שנים לאחר מותך, אנחנו נזכרים בך המון ומתגעגעים מאוד.

אוריין, 2017
 
 
* * * * * * * * * 
שמוליק אבא לעידית, אסנת ועינת, ולאוריין, אדר ויוני וסבא לנכדים