יוסף, בן בכור להוריו פאני-ציפורה ואברהם, אח למריו ולאה, נולד ב- 27.12.1932 בעיירה ריברה שבערבות הפאמפס בארגנטינה. בהיותו בן 11 עזב את בית הספר כדי לעזור לאביו בעבודות השדה, חליבת הפרות ומכירת התוצרת בעיר הקרובה, כשהוא נוהג בסוס ועגלה. למרות הפסקת הלימודים ועזיבת החינוך הפורמאלי, למד את הכול דרך החיים. הסקרנות לדעת היתה תכונה שליוותה אותו לאורך כל חייו. כעבור זמן עזבה המשפחה את העיירה הקטנה ריברה לטובת החיים בעיר הבירה בואנוס איירס.

כנער הצטרף יוסף לתנועת "השומר הצעיר". בפעולות הקן גילה את אהבתו הגדולה ל"צופיות", למחנאות וטיולים. מחניך הפך למדריך ובאופן טבעי נהיה לאחד המנהיגים בקן. טרם עלותו לארץ ישראל עוד הספיק לשרת בצבא, במשך שנה, בחיל הים של ארגנטינה. בתום השירות חזר לבואנוס איירס והצטרף לגרעין הכשרה לקראת עלייה. בשנת 1956 עלה עם חבריו ל"גרעין" על אונייה שהפליגה ארצה. באונייה פגש את לידיה לבית ליכטמן. עם בואם ארצה נשלחו כל חברי הגרעין לקיבוץ עמיר, שם יוסף ולידיה התחתנו ונולד בכורם יואב.

יוסף התגייס לצבא ושירת כחובש. כעבור מספר שנים הם עזבו את הקיבוץ, עם כמה מחבריהם לגרעין, ועברו לחיפה. שם נולדה בתם אורית. יוסף שעבד כמפעיל ציוד כבד נשלח לעבוד באזור אילת וים המלח. המרחק מהמשפחה הִקשה מאוד ובשנת 1963, בעקבות אחיו מורדו (מריו), הגיעו יוסף ולידיה לקיבוץ שריד וכאן נולדו להם שלומית וניר.

גם הוריו של יוסף עלו בינתיים ארצה וגרו אצל אחותו בקיבוץ רשפים. בשריד השתלב יוסף בעבודה ברפת, אך בעיקר הוא זכור לנו בתפקידו כ"חצרן" – נוסע בטרקטור האפור, אחראי על אולם הספורט, על מילוי מיכלי הנפט הפזורים בחצר הקיבוץ, על מערך כיבוי האש ועוד, עד שזכה לכינוי – "השריף". לאחר מכן נבחר להיות אקונום במטבח ומשם עבר לעבוד במוסך. במקביל המשיך באהבתו הגדולה לתנועת השומר הצעיר. היה איש שטח ולקח חלק פעיל בארגון טיולים, הקמת מחנות קיץ ו"שומריות". איש ארגון לעילא ולעילא. 

את אהבתו למחנאות וצופיות לא חסך ממשפחתו. בימי שבת או חג היה מארגן את כולם והיו יוצאים לטיולים ופיקניקים. מדי שנה ב"סוכות" נסעו לנופש בנוה ים עם אוהל ואוכל בשפע. בנוסף ניגן בתזמורת של הקיבוץ. במסיבות וחגים ישב על הבמה מוקף במערכת תופים, נותן את הקצב להורה סוערת, לוואלס וינאי או לטנגו ארגנטינאי.

כשלקה בבריאותו דעכה פעילותו הציבורית. כל מעייניו היו נתונים למשפחתו. שמר על קשר הדוק עם בני המשפחה וחברים, ודאג ללכד את הקרובים ואת הרחוקים באירועים ומפגשים. ההידרדרות במצבו הבריאותי אילצה אותו לעזוב את הבית ולהיכנס ל"בית הבריאות", אך הוא יצר את שיגרת היומיום שרצה: עד הצהריים שהה ב"בית הבריאות" ובשעות אחר הצהריים והערב היה עם לידיה בביתם. תמיד מצא את הטוב. לא התלונן על מצבו. היה איש אוהב חיים, אופטימי ומחייך לכל חבר. כל כך היה גאה במשפחה שהקים, בעל מסור, אבא טוב, סבא אוהב לנכדיו בקיבוץ שריד ובארצות הברית.

בן 77 במותו

יהי זכרו ברוך

אבא'לה, אנחנו מתנחמים בעובדה שמה שהנחלת לנו שריר וקיים – אופטימיות, שמחת חיים, אהבת הארץ והאדם. נתת אהבה וקיבלת בחזרה מכולנו.

*********

יוסף אבא ליואב, אורית, שלומית וניר וסבא לנכדים