מלכה (מרגוט) נולדה ב- 11.6.1919 בברלין להוריה פרידה ואליעזר קרטגינר. האב היה סוחר אמיד, שעסק במסחר סיטונאי של דברי מזון, והאם היתה עקרת בית. כשהיתה בת חמש נולד אחיה הצעיר צבי (הרברט). כשהיה בן ארבע חלה צבי והפך נכה.

בית המשפחה היה מסורתי – האם הדליקה נרות שבת, חגגו אל כל החגים היהודיים, ולבית הכנסת הלכו בראש השנה וביום הכיפורים.

את לימודי העממי עשתה מלכה בבית ספר יהודי ומשם המשיכה ללימודים בגימנסיה נוצרית.

באותה תקופה הצטרפה לתנועת השומר הצעיר. חיי הקן, העיסוק בשאלות ברומו של עולם, בנושאים רעיוניים לצד נושאים אישיים, המפגש החברתי עם בני נוער מכל שכבות העם היו עבורה חוויה בלתי נשכחת. שם גם פגשה את הנער ליאו (יהודה) רובינפלד ובין השניים התפתחה ידידות וחברות רבת שנים.  

ב- 1933, עם עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה, והפיכתם של היהודים לבלתי רצויים שם, הוציא אותה אביה מהגימנסיה הנוצרית שבה למדה.

ב- 1934, בהיותה בת 15, עלתה מלכה עם ההורים ועם אחיה הצעיר לארץ ישראל. חבלי הקליטה וההסתגלות בארץ החדשה לא היו קלים. המשפחה התמקמה בחיפה והאב יצא לעבוד במחצבה. מלכה לא הלכה ללמוד אלא נשארה עם ההורים ובמשך תקופה קצרה חיה בביתו של שמואל דיין בנהלל, עד שחלתה בקדחת ונאלצה לשוב להוריה בחיפה.

ב- 1935 הצטרפה לחברת נוער מגרמניה שעלתה זה לא מכבר ארצה, למוסד במשמר העמק. כאן הרגישה שזהו ביתה הראשון בארץ.

שנתיים מאז עלתה ארצה עם משפחתה נפטרה אמה של מלכה. היתה זו מכה קשה. האב שלא רצה שבתו תעזוב את מסלול החיים שבחרה נשאר לעבוד במחצבה ולטפל באחיה צבי בן ה- 12.

בסיימה את חוק לימודיה בחרה בחיי קיבוץ. אמנם היתה מיועדת להשלים בקיבוץ יקום, אך באופן טבעי עברה אל יהודה, החבר מקן השומר הצעיר בברלין, שבינתיים עלה עם חברת נוער מגרמניה לקיבוץ גן שמואל. הקשר בין מלכה ליהודה נשמר לאורך כל השנים, קשר מכתבים.

באותם ימים התגבש בפתח תקוה קיבוץ א"י ה' שהורכב מארבע קבוצות: חברת הנוער מגן שמואל, "נוער א" משריד, ובוגרי גדוד עין שמר מקני חיפה וחדרה.

בקיבוץ ה', בפתח תקוה, נכנסו מלכה ויהודה לחדר משפחה, לאחר שקיבלו אישור מהאספה. הקיבוץ ערך להם נשף חתונה, לא היתה תזמורת, אך היתה הרבה שירה וריקודים. לאחר מכן, לבקשת הסבא של מלכה, הם ערכו טקס חופה וקידושין בביתו בבני ברק.

הם היו המשפחה הראשונה בקיבוץ ה'. נתנו להם אוהל משלהם והם סידרו אותו עם ארגז הפוך ששימש כשולחן, וארגז ניצב ששימש כארון למעט החפצים שהיו להם, והיו שמחים בחלקם.

ב- 1941 הגיעו חברי קיבוץ ה' וביניהם מלכה ויהודה להשלים את קיבוץ שריד. חלומם של חברי הקבוצה להקים קיבוץ צעיר, עצמאי, נגוז והם נאלצו ב"צו התנועה" להשלים קיבוץ "ותיק".

תחילה עבדה במכבסה. יותר מאוחר נכנסה לעבוד בבתי הילדים ואף השתלמה בקורס מטפלות לגיל הרך בסמינר הקיבוצים בתל אביב. לאחר מכן ריכזה את קומונה חברים ובהמשך את קומונה ילדים. עם סיום התפקידים עבדה במוסד החינוכי המקומי כמטפלת ובהמשך ניהלה את קומונה המוסד. בשנים מאוחרות יותר עבדה במטבח, אחראית על ארוחת הבוקר.

מלכה ויהודה הקימו משפחה ובמשך השנים נולדו להם שלושה ילדים – שלומית, עמי וגיורא.

את בנה השני, עמי, כרעה ללדת ביום "השבת השחורה". האנגלים הטילו עוצר בכל הארץ וערכו חיפושים בקיבוצים אחר נשק ואנשי פלמ"ח. בהוראת הבריטים נלקחה בטנק לבית החולים בעפולה ושם ילדה. 

נזכור אותך תמיד, יהי זכרך ברוך.

*********

מלכה אמא לשלומית, לעמי ולגיורא וסבתא לנכדים ונינים

את מסכת חייך העברת אלינו, משפחתך, בתמונות תמונות וסיפורים קטנים – חדשים וכאלה שכבר היו מאד מאד ישנים.

על הילדות בברלין, והטיפול באח נכה, שדרש את מלוא תשומת הלב של המשפחה, על ראשית הנעורים שנקטעו על ידי מגפי הנאצים, ועל הכעס שלך עליהם, על כי גזלו ממך את נעורייך ביתך ואת החלום שלך ללמוד רוקחות כשתגדלי. ועוד סיפרת על העלייה לארץ ולכתך אחר צו התנועה לקיבוץ ה' בפתח תקוה ומשם, לקיבוץ שריד עם חברייך.

בכל סיפורייך היו שזורים נימה של החמצה ומצד שני שמחה גדולה על הגשמה, אשר היתה גדולה מן האדם הבודד, על יחד, ואחווה ורעות, על אהבת נעורייך – יהודה – רובשי שאיתך, ועל שריד, הקיבוץ היפה שלך, שעליו הגנת מכל הלב, בכל ויכוח, ועל עבודתך עם קבוצת 'ארז' שמעולם לא שכחת.

ומעומק ליבך עלתה גם הצוואה והמורשת שלך לדור הבא, אותם ביטאת בשיחות בהזדמנויות שונות. אמרת תמיד שאסור לשתוק, שאדם צריך לעמוד על האמת שלו ולהילחם עליה.

ראשית תהליך השינוי היתה עבורך תקופה קשה, אך מהר הבנת, שזהו רצון הדור הצעיר, אלה חייו וזהו עולמו, והתפייסת עם הרעיונות החדשים ואורחות החיים שהשתנו. רק לא לעשות את הדברים בחיפזון, אמרת. רק לא לעשות טעויות.

ואת עיקר הצוואה מסרת לכולנו על מגש כואב של דימדומי חייך בשבועות האחרונים.

חזרנו מבית החולים לפני שבועיים עם הידיעה שאין מרפא למחלה שלך ועם הבטחה וידיעה שכאן בבית הבריאות המיוחד שלנו ייעשה הכל כדי להקל על כאבך.

ואת, לאחר רגע של הלם, מסרת לנו את דברך באופן הצלול והברור ביותר –

–                      אתם יכולים לצחוק ולחייך אולי לא בקולי קולות, אבל כן, מותר לכם לצחוק.

–                      תשמרו על יהודה, ביקשת, שלא יישבר.

–                      אתם עובדים קשה מידי, אמרת לנו כשראית אותנו חוזרים כל אחד ממקומו, עם התיק על הכתף.  שימו לב ותנו לעצמכם גם זמן לנוח, ליהנות.

אספת את כולנו סביבך במשמרות ובערמה משפחתית אוהבת שליוותה אותך מקרוב – ומרחוק, עמי ובני משפחתו בארה"ב, וצבי – אחיך ומשפחתו באוסטרליה שאותו ראית לפני הדעיכה.

חיכית לבואם של עמי ומאיה, והענקת להם יום אחד של חסד של יחד, ורק אז יצאת למסע הכואב שלך.

בשבת האחרונה נפרדת בדמדומי צלילות אחרונים מכל אחד מאיתנו בדרך מיוחדת. היו שקיבלו חיבוק אחרון, או ליטוף, היו שקיבלו ממך מבט אישי שובב ואינטימי, וחלקנו זכו לשמוע אותך קוראת בשמם.

ומשם נפרדת מאיתנו במילים ברורות –  שלום, להתראות, הולכים, והמשכת במסעך, ואנחנו מלווים וידינו קצרות וליבנו מלווה.

מלכה, מלכה'לה קראו לך, אישה קטנה,

אך במלחמתך במחלה הארורה והאכזרית – היית גדולה מהחיים.

ואתמול בערב, לאחר שעות מאבק, עטו פנייך שלווה גדולה,

ועטופה באהבת כולנו סביבך – הלכת.

לכם, הצוות הניהולי, הרפואי והטיפולי בבית הבריאות, תודה מיוחדת.

בתודה גדולה לכולכם, אנחנו לוחצים ידי כל אחד ואחת מכם על הטיפול, ההבנה, המסירות והמקצועיות בטיפול במלכה.

בשבועות האחרונים, בהם ישבנו בפינה שלנו במסדרון הדרומי של הבית, זכינו לראות צוות נפלא של אנשים, אשר עושים הכל כדי לעזור, בימיהם הקשים של אנשים עמוסי צלקות וברוכי שנים, ולשמור על כבוד האדם.

תודה לכם מכל הלב

נילי, בשם כל בני משפחת רובינפלד רמות