יהודה רמות

רמות (רובינפלד) יהודה

בן פאני ויעקב

נולד ב- 11.10.1919 בעיירה פשמשל בגליציה, פולין

עלה לארץ בשנת 22.4.1936

הצטרף לקיבוץ שריד בשנת 1941

עם השלמת קיבוץ ה’

נפטר ב- 8.10.2010

יהודה (לאו) נולד ב- 11.10.1919 בעיירה פשמשל, בפולין, להוריו פאני ויעקב, אח צעיר ללאה בת החמש. כשהיה בן ארבע עברה המשפחה לברלין להיות לצד משפחתה של אמו. האב היה חייט עצמאי שהתמחה בתפירת מעילי נשים ועבד עבור פירמות גדולות והאם היתה עקרת בית וגם היתה לעזר לאב. האב העסיק הרבה עובדים, חלקם עבדו אתו בדירה וחלקם קיבלו עבודות תפירה הביתה.

דירת המשפחה היתה בסמוך לבית הכנסת של אגודת ישראל. דירה בת שני חדרים – חדר אחד שימש בתור חנות מעילים ובחדר השני ישנו ההורים והילדים. רק מאוחר יותר עברה המשפחה לדירה מרווחת.

בית המשפחה היה יהודי מסורתי. ציינו את החגים היהודיים כהלכתם. בחגיגת בר המצווה עלה יהודה לתורה ונשא דרשה אותה למד אצל רב בית הכנסת.

בתום שנות בית הספר היסודי אותן עשה בבית הספר של אגודת ישראל נשלח ללמוד בבית ספר תיכון מרוחק אליו נאלץ לנסוע באוטובוס ורכבת. אבל עוד קודם לכן, כשהיה בן 13 הצטרף לאגודת הספורט “הכוח”. לבוש בגופיה לבנה עם סמל מגן דוד עליה ובמכנסיים לבנים מעוטרים בפס כחול, היה מתאמן באתלטיקה ומשחק כדורגל. בגיל 14 עזב את הספורט והצטרף ל”השומר הצעיר” שם בפעולות הקן, בשיחות, בטיולים ובמחנות מצא את מקומו. מאותה תקופה בתנועה בה גיבש את דרכו הרעיונית חלוצית לא שכח תקרית שקרתה לו בעקבות פעילות לגיוס כספים למען הקרן הקיימת. איך זומן לחקירה בבניין המרכזי של הגסטאפו בברלין, את הבהלה, הדאגה והפחד, ואיך למזלו הכול נגמר בטוב והוא חזר הביתה.

ב- 1934, שנה לאחר עלייתו של היטלר לשלטון, החל ארגון “עליית הנוער” לפעול בגרמניה במטרה לשלוח ילדים יהודים לארץ ישראל. באותה שנה העבירו אותו הוריו לבית ספר התיכון  של הקהילה היהודית.

ב- 1935 נאסר על תנועות הנוער היהודיות לפעול. הקן נסגר, אך הקהילה היהודית נתנה לנערים חדר שבו הם יכלו להמשיך ולקיים את הפעילות התנועתית.

באביב 1936 הוא עלה ארצה בקבוצה של 30 בני נוער. בנמל חיפה חיכתה לו אחותו הגדולה לאה שעלתה לארץ שנתיים קודם, וחמסין כבד קיבל את פניו של הנער שעמד שם לבוש במכנסי קורדרוי ומעיל עור.

את הוריו שנשארו מאחור פגש יותר מאוחר, כשהצליחו לעלות על הרכבת האחרונה שיצאה מברלין ולהגיע בספטמבר 1939 לארץ ישראל.

קבוצת הנערים ויהודה ביניהם נשלחה לקיבוץ גן שמואל. סדר היום שלהם כלל 4 שעות עבודה בבוקר  ו- 4 שעות לימודים אחר הצהריים. הערב היה מוקדש לפעילות חברתית. תקופת חברת הנוער נמשכה שנתיים, עד מאי 1938, במהלכה נכנסו הנערים לתנועת השומר הצעיר לשכבת “עין שמר”. הימים היו ימי מאורעות 1936-39 ויהודה החליט להתגייס לשורות ההגנה. בעליית הגג מעל לרפת, בחדר חשוך מול צללית המפקד הוא נשבע על אקדח וצורף ל”הגנה”.

בשלהי אותה שנה התקבצו ארבע קבוצות של שכבת “עין שמר” מקיני “השומר הצעיר” בחיפה, חדרה, גן שמואל ושריד, לתקופת הכשרה במושבת פתח תקוה וביחד הקימו את קיבוץ ארץ ישראלי ה’. היה שם צריף גדול ששימש מטבח וחדר אוכל וחלקת אדמה בה גידלו ירקות, ושלושה בתי מגורים, שני צריפים ומספר אוהלים. היתה זו תקופה של משבר כלכלי והיה קשה להשיג עבודה. רבים מהם יצאו לעבוד מחוץ למושבה. אך למרות רמת החיים הנמוכה והמזון הדל על שולחנם הם היו שמחים בחלקם. בערבי שישי הם רקדו, והיו יוצאים לפעולות תרבות של מועצת הפועלים שניתנו בחינם, והיו מעורבים בחיים הפוליטיים יוצאים להפגנות בעד ונגד – בעד עבודה עברית מאורגנת בפרדסים, נגד חוקי הספר הלבן והממשלה הבריטית ועוד.

ב- 1939 נכנס לחדר משפחה עם מלכה (מרגוט) לבית קרטגינר. מה שהתחיל כאהבת נעורים בקן השומר הצעיר בברלין נשמר בקשר מכתבים כשמלכה עזבה את ברלין ועלתה ארצה, למוסד משמר העמק.

בתקופת ההכשרה בפתח תקוה הם התאחדו. מהקיבוץ הם קיבלו אוהל משלהם שהוקם על משטח בטון, ובתוכו ארגז ששימש להם בתור ארון ולוח עץ שהונח על משהו והיה לשולחן, ולא חסר להם דבר. החתונה התקיימה אצל הסבא של מלכה בבני ברק. לאחריה ערכו להם מסיבה שמחה בקיבוץ אמנם עם מעט אורחים, אך עם כיבוד כיד המלך.

שלושה ילדים נולדו ליהודה ומלכה: שלומית, עמי וגיורא.

בשנת 1941, ב”צו התנועה”, השלימו חברי קיבוץ ה’ את שריד. החלום להקים קיבוץ עצמאי נגוז וגרר אחריו ויכוחים רבים ואף עזיבת חברים, אך הרוב הגדול עבר לשריד.

ההיקלטות של יהודה בשריד היתה מהירה. תחילה עבד כעגלון ואחר כך בגן הירק ובלול ובין לבין התחיל למלא תפקידים בקיבוץ: סדרן עבודה ומרכז ועדת עבודה. בד-בבד המשיך את פעילותו ב”הגנה” – אימוני שדה ביום ובלילה, אימוני נשק, קורס למכונות ירייה, קורס מא”זים שהופסק באמצע, בגלל שפרצה מלחמת השחרור.

לאורך השנים נשא בתפקידים מרכזיים: מזכיר קיבוץ, מזכיר המוסד החינוכי המקומי, מדריך חברתי של קיבוץ מצר. בהמשך יצא ללימודים בקורס לרכזי משק במדרשת רופין וחזר להיות מרכז משק במשך שלוש שנים. היה פעיל בקיבוץ הארצי, במחלקת הכלכלה. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים הוזעק הביתה למלא את מקומו של מרכז המשק.

היה מזכיר “מפעלי העמק” במשך כמעט שש שנים. ובין לבין חזר לעבוד במקומות עבודה שונים בקיבוץ. מאז סיים את תפקידיו נכנס לעבוד ב”גמל”.

העבודה היתה בשבילו ערך עליון. היה שלם עם חייו בקיבוץ. גם אם לא התלהב מהשינויים שחלו בשנים האחרונות, השלים עם כך שכל דור בוחר את דרכו ומעצב את חייו.

יהי זיכרו ברוך.

*********

יהודה אבא לשלומית, עמי וגיורא וסב לנכדים ונינים

אנחנו נפרדים ממך היום אבא, סבא, רב-סבא יהודה.

יהודה  ר’, יהודה ליאו רובינפלד היה שמך מהבית, רובצ’י היה כינוי ושם חיבה שבו פנו אליך אמך ואחותך לאה, ומלכה וחברים קרובים.
ג’ינג’י קראו לך חבריך מקיבוץ ה’ כי היית ג’ינג’י בצבע וג’ינג’י באופי.
אחרי מותם של הוריך החלטת עם עמי וגיורא לשנות את שם המשפחה לרמות. ה”ריש” היה חייב להישאר, כי אתה תמיד תישאר יהודה ר’.

היית איש יפה, זקוף-קומה, בהיר שיער עם עיניים כחולות בהירות ומאירות, שתמיד היה בהן שביב של שמחה וזיק של שובבות.
מופנם היית וסגור, לא הרבית לדבר ולשתף אחרים במחשבותיך ורגשותיך, ולא שמענו ממך כמעט כלום על משפחתך וילדותך.
הקפדת לבקר בקביעות אצל הוריך כשהיו בחיים, ואצל לאה – אחותך עד סוף ימיה. איש של מעשים היית ולא של דיבורים.

גדלת בברלין מגיל 5 בערך, היית בתנועת נוער ציונית חלוצית – מכבי הצעיר. עלית לארץ לבדך ב-1936 כנער בן 17 עם עליית הנוער, והצטרפת לחברת הנוער בקיבוץ גן-שמואל. שם למדת עברית והשלמת לימודים.
בסיום תקופת הלימודים הגעת להכשרה בפתח-תקווה, שם התגבשה קבוצת ההשלמה קיבוץ ארץ ישראל ה’.
עבדתם קשה בפרדסי פתח-תקווה, התנאים היו קשים, אוכל היה רק מעט, אבל הייתה הרבה שמחה. שם גם פגשת שוב את מלכה שהגיעה לארץ לפניך. ביולי 1941 הגעת עם חבריך לשריד – להשלמה. כאן קבעת ובנית את ביתך ומשפחתך יחד עם מלכה.
גרתם בצריף קטן – ליפט, והייתם שמחים ומאושרים בחלקכם. הקבוצה שלכם – השלמת קיבוץ ה’ הייתה מלוכדת, הייתה ביניכם חברות חזקה והרבה שיתוף ועזרה הדדית. נהגתם להתאסף ולחגוג אירועים וגם סתם ככה, ואתה עם מלכה אהבתם לארח בביתכם בכל הזדמנות את החברים והשכנים.

הקיבוץ היה בדמך ובנשמתך, והיווה את מרכז חייך. האמנת בכל לבך באידיאולוגיה ובעקרונות שעליהם היה הקיבוץ מושתת, ונאבקת לקיימם ולשמור עליהם כל זמן שיכולת להשפיע.
לאורך השנים מלאת תפקידים שונים בתחומי המשק והחברה. היית סדרן עבודה, מזכיר המוסד החינוכי, מרכז משק, מזכיר הקיבוץ, פעיל במח’ הכלכלה של הקבה”א והדרכת קיבוצים צעירים.
בסוף שנות ה-70 היית המזכיר של המפעלים האזוריים.
אהבת את הקיבוץ והיית גאה בכל השג, בכל הצלחה, בכל תחומי החיים. המעורבות שלך בחיי הקיבוץ הייתה טוטלית. העבודה הייתה ערך עליון בעיניך – כל עבודה היא מכובדת אמרת.

העבודה לפני הכל.
עבדת בחקלאות – בגן הירק ובלול, אח”כ גם בתעשייה. לקחת חלק בכל גיוס – לילות חציר, עישוב כותנה, קטיף במטע ובפרדס.
המשכת לעבוד עד שנות חייך האחרונות – בהנהלת החשבונות ובסוף במחלקת ה-DIY של המפעל. העיקר שזו תהיה עבודה נחוצה. כאן המקום להודות לצוות, ובעיקר לסוזנה ולמיכל שעודדו אותך, ליוו אותך ויצרו עבורך את התנאים שאפשרו לך להמשיך לעבוד.
היית מגיע עם הקלנועית יום-יום בקביעות ובעקשנות, ועושה את העבודה שניתנה לך באותה דייקנות שאפיינה אותך.

והיו החגים – במיוחד ביום העצמאות ופורים וחגי הקיבוץ, הובלת בגאון את הרונדו הגדול. התזמורת מנגנת, ואתה עם המטאטא מעל הראש מוביל את כל הציבור, מבוגרים, נוער וילדים ברונדו סוער – מניף את המקל כמנצח על תזמורת וכולם אחריך זוגות זוגות – מתפצלים וחוזרים, ואח”כ רביעיות רביעיות, שמיניות שמיניות – קדימה ואחורה בשורות ארוכות שהופכות למעגלים של הורה סוערת.
ואז במרכז המעגל כשההתלהבות בעיצומה, אתה רוקד את הקוזצ’וק המפורסם שלך, בקלילות מניף ידיים ורגליים, וכל הציבור עומד מסביבך, מוחא כפיים ומעודד. אלו היו רגעים מאושרים בשבילך.

היית פדנט – יקה, קפדן ודייקן – וקצת נוקשה.
ההופעה החיצונית תמיד מתוקתקת – שלא יהיה כתם או קמט בחולצה ושלא יחסר כפתור. תמיד מגולח למשעי ומסורק.
כשמשהו התקלקל בבית – היית צריך לטפל בזה מיד – לא לדחות.
כלי העבודה שלך היו מסודרים בארון – כל כלי ומקומו המסומן. קופסאות קטנות עם מסמרים, ברגים, דיבלים וכד’ מכל הסוגים היו תמיד בנמצא לכל צורך.
להגיע בזמן – זה אומר שאיחרנו – לכן תמיד היה צריך להקדים. מאיתנו – ילדיך ציפית שנהיה בסדר, שלא נעשה פאשלות ושנצליח.
התגאית בכל הישג של ילדיך ונכדיך, וכל הצלחה עשתה אותך מאושר. הבית והמשפחה היו בשבילך מקור לשמחה ולגאווה, והאירועים המשפחתיים היו תמיד חגיגה גדולה. אני בטוחה שהיית מאוד גאה לראות אותנו עכשיו כאן, כולנו יחד, ילדיך, נכדיך וניניך עומדים סביבך.

קשות ועצובות היו שנות חייך האחרונות, חברים הלכו ונעלמו מהנוף, ומאז שמלכה הלכה מאיתנו, לא מצאת מרגוע לנפשך ומאנת להתנחם עם היש שנשאר. כ-65 שנים הייתם יחד. הגעגועים אליה והבדידות שחשת בלעדיה היו קשים מנשוא עבורך.
שביב השמחה וזיק השובבות בעיניים הכחולות הבהירות כבר לא הבריק, ועננה של עצב וצער עטפה אותך.
גם אובדן העצמאות המלאה והצורך לקבל עזרה העכירו את רוחך.
לאט לאט הפסקת לגלות עניין במה שקורה מסביבך, בקיבוץ ובארץ, ורק הבילוי בחברת המשפחה והביקורים של הנכדים והנינים הצליחו עוד לגרום לך לשמוח ולחייך.

יהודה ר’ – אנחנו נזכור את האיש השמח שהיית – את ריקודי הקוזצ’וק.
מחר תהיה בן 91. מעגל חייך נסגר בדיוק בזמן הנכון כמו שרצית. הגיע הזמן לנוח. כאן בין רגבי האדמה של הקיבוץ שכל-כך אהבת, ליד מלכה שאליה כל-כך התגעגעת, כאן תמצא את השלווה.

נוח בשלום, באהבה מכולנו.

בסיום אני רוצה להודות בשם כל המשפחה לצוות בית הבריאות כולו על הטיפול המסור והמקצועי, על היחס האנושי, על האכפתיות, האהבה והכבוד שנתתם לאבא שלנו.
אפשרתם לו לסיים את חייו בסביבה ובאווירה נוחה ונעימה, ללא סבל ובעיקר בכבוד.
ואנחנו חשנו וידענו שהוא בידיים טובות ונאמנות.
תבואו על הברכה על העבודה הקשה והקדושה שאתם עושים יום-יום.

תודה רבה מכל הלב.

שלומית, בשם כל המשפחה.

גלילה לראש העמוד
X
דילוג לתוכן