שומסקר אריה

בן חיה ומרדכי

נולד ב- 13.12.1905 בעיר פודבולוצ’יסקה

במחוז טרנופול, פולניה

עלה לארץ בשנת 1929

הצטרף לקיבוץ שריד בשנת 1932 עם השלמת ג’-ד’

נפטר ב- 1.10.1969

אריה לאון בן חיה ומרדכי שומסקר נולד בעיר פודבולוצ’יסקה בפולניה בה התקיימה קהילה יהודית גדולה. אביו היה פחח ומשם הוציאה המשפחה את פרנסתה. בביתו ספג אריה את אהבת המעשה ומלאכת הכפיים. המשפחה היתה דתית-מסורתית והילדים גדלו ברוח המסורת היהודית על מקורותיה העתיקים ומנהגיה.

משסיים אריה שמונה כיתות בבית הספר העממי התלמד במקצוע הפחחות. ב- 1924, בהיותו בן 19, הצטרף לתנועת “החלוץ” בפולניה וב- 1926 יצא להכשרה לקראת עלייה.

ב- 1929 עלה לארץ ישראל, וכעבור זמן קצר הצטרף אל חברי קיבוץ ג’-ד’ שישבו אז בנס ציונה.

רק במקרה הצטרף, אריה, לאותה חבורה גדולה של עולים אשר התרכזה בנס-ציונה, בקיבוץ ג’-ד’. והנה דווקא הוא – האחד אשר ספג בחו”ל מעט מן האווירה הקיבוצית, ועלה כיחיד – התבלט ביציבותו הקיבוצית ומצא את הקשר הנפשי לאותו קומץ חברים, אשר החליט על אף האכזבות הרבות בראשית דרכנו הקיבוצית, לקשור את המשך חייו בקיבוץ.

בקיבוץ ג’-ד’ אשר סבל קשות מחוסר עבודה, היה הוא מבין היחידים אשר תמיד מצא תעסוקה. לצד זה הוא מילא תפקידים שונים ואף כיהן כגזבר הקיבוץ.

עם חברי קבוצת ג’-ד’ הגיע, במאי 1932, להשלים את קיבוץ שריד. כאן עבד תחילה כבנאי בקבוצת הבניין, לאחר מכן כנהג, כשהמקצוע נועד רק למעטים נמסר לידיו ההגה של מכונית המשא. מן הנהגות עבר אל המכונאות בקואופרטיב “התבור” – היה מראשוני מייסדיו של “התבור”, אז “יובל”.

את חנה, לבית מנהיים, פגש ב”גבעת מיכאל” בנס ציונה. הם הקימו את ביתם בשריד ולימים נולדו בנותיהם נירה, ושולה.

כמה שמחה מילאה את ביתם בהיוודע לאריה שהאחים, האחות ומשפחותיהם ניצלו מהשואה. כמה מאושר היה כשהצליח להעלותם ארצה. כמה תרמו הוא וחנה להיקלטותם בארץ.

*******

כך הספידוהו שושנה ולילי, בנות אח של אריה:

“אריה, דודנו היקר, ידיד ומחנך, אשר לימד אותנו לאהוב את הארץ, לאהוב את הקיבוץ, שהווה תוכן חייו. כאשר שאלנו אותו, יכול היה לספר על כל פינה בדרך. היה שמח וגאה בהתפתחות וביופי הקיבוץ ןשיתף אותנו בשמחתו.

הוא היה משוחח אתנו בהבנה ובסבלנות, משכנע ומלמד, מספר בדרכו השקטה והיפה על חייו – חיי אדם אמיתי. אהבתו הגדולה לאנשים היתה לנו תמיד למופת. ברגעים הקשים אנו רואות את פניו הטובות והמחייכות, ושואבות עידוד.

ביתו היה ביתנו האהוב ובזכות התקופה הקשה לאחר שעלינו ארצה, הפכה ליפה ביותר. הוא שיתף אותנו בשמחה שבחייו, אך סירב לשתף בכאבו ובמחלתו, לא רצה לצער ולהטריד איש. כשבאנו לדרוש בשלומו, הוא אירח אותנו בלבביות, ולא שמענו מפיו תלונה.

כזה היה אריה מאז היכרנו אותו. דמותו וזכרו חרותים בלבנו לעולם.”

*********

אריה אבא לנירה ולשולה וסב לנכדים

טורי כותב לחברו אריה:

אריה עם ביתו בשדות העמק

גלילה לראש העמוד
X
דילוג לתוכן