נחמה בת אלקה לבית וולף וברוך נולדה בעיר טורקה שבגליציה. הבית בו גדלה היה ציוני ומילדותה המוקדמת התחנכה לאהבת ארץ ישראל. בבעלות המשפחה היה בית חרושת לשריפת לבנים. בגיל חמש החלה ללמוד עברית בבית הספר העברי שהוקם בעיר ביוזמתו של אביה. בנוסף למדה בבי"ס רגיל כמו כולם, אך לימודים אלו נקטעו כשפרצה מלחמת העולם הראשונה. במהלך המלחמה נדדה משפחתה של נחמה ממקום למקום, וחיה בתנאים של עוני, רעב ומחלות קשות. כשהיתה בת תשע חזרה משפחתה לעיר טורקה. הם מצאו עיר הרוסה ונאלצו להקים את ביתם מחדש. כבת עשר הצטרפה לתנועת ה"שומר הצעיר", ובהמשך ל"החלוץ" וכשהייתה בת עשרים יצאה להכשרה מתוך כוונה לעלות לארץ ישראל. אך בשל מות האב בטרם עת, החלה מסייעת לאמה בפרנסת המשפחה ובגידול שני אחיה הצעירים.

בשנת 1936 עלתה לארץ כשהיא משאירה מאחוריה את אמה, אחותה ואחיה הקטן, אותם לא זכתה לראות מאז. הם נספו בשואה. עד יומה האחרון דיברה עליהם בעצב עמוק ועל התחושה הכבדה שליוותה אותה על  שלא הצליחה לעזור להם להיחלץ משם. גם הידיעה לגבי המקום והזמן ועל איך הם נספו, נמנעה ממנה.

בשנת 1937 הגיעה נחמה לקיבוץ שריד בעקבות חברים שאותם הכירה עוד מטורקה וכאן בנתה את ביתה ומשפחתה עם פרץ שיין ונולדו להם נעמי וברי.

נחמה היתה אשה יפה, חכמה, מלאת חיים ובעלת הומור נפלא. אשת שיחה רצינית ומבינה בנושאים רבים. לצד אלו היתה מספרת סיפורים שבכי וצחוק עד דמעות משולבים בהם, והם תמיד מלווים בפתגמים עממיים, שנאמרו קודם במקור: בפולנית או ביידיש ורק אחר כך תורגמו לעברית למען השומעים.  

נפילתו של בנה ברי בעת שירות מילואים היה עבורה מכה קשה ואכזרית אשר ממנה התקשתה להתאושש. אך הטיפול במשפחה, ובעיקר בטיפוח הנכדים, החזירו אותה לעשייה – היתה דואגת להם וטורחת סביבם, מאכילה ומשקה כל אחד בדיוק על פי טעמו, והמשפחה התלכדה סביבה. רצונה היה לראות את כל נכדיה נשואים וממשיכים בתבנית האידיאלית של משפחה כפי שבנתה בדמיונה.

ומוסיפים בני המשפחה: "זיקנה זו לא שמחה" – היית מצטטת לנו כמנהגך פתגם פולני, ואכן קשות היו שנותייך האחרונות. צלילות דעתך וחוכמתך גרמו לך לכעוס על אי היכולת לנוע בחופשיות ולהאבק על זכותך למעט עצמאות ופרטיות. את נחמתך מצאת בספרים שכה אהבת, בקריאה שעזרה לך לשקוע בעולמות אחרים ולהעביר את שעות הבדידות."

בת 85 היתה נחמה במותה.

יהי זכרה ברוך.

*********

נחמה אם לנעמי וברי וסבתא לנכדים