שיין פרץ

בן פרל ושמואל יוסף

נולד ב- 5.2.1908 בעיר טורקה בפולין

עלה לארץ בשנת 1931 לנס ציונה

הצטרף לקיבוץ שריד בשנת 1933 עם השלמת ג’-ד’

נפטר ב- 19.1.1988

פרץ, בן פרל ושמואל יוסף, אח תאום לזרח, נולד בעיר טורקה בגליציה וגדל בבית בו ספג יידישקייט והווי יהודי. בהיותו בן שלוש החל לומד ב”חדר” ובגיל שש הלך גם לבית ספר רגיל. כשהיה בן שש וחצי פרצה מלחמת העולם הראשונה והחלו להגיע שמועות על קוזקים רוסים ופוגרומים. אביו שמואל יוסף שכר עגלה ושלח בה את משפחתו, את אשתו פרל וחמשת ילדיהם, לכיוון הונגריה במטרה להגיע לאוסטריה. לאחר נדודים ורעב הם הגיעו לווינה ושם התגוררו עם משפחות פליטים נוספות בתנאי מצוקה קשים. האב, סוחר תבואות וקמח, נשאר בטורקה.

בתום המלחמה החליטה המשפחה לחזור לטורקה. כשהגיעו לעיר מצאו עיר הרוסה ושרופה והמשפחה נאלצה להתחיל את חייה מחדש. עם שובם נכנס פרץ לעסק המשפחתי, לצד אביו. עקב ההרס הרב הסתובבו ילדים ובני נוער בטלים מלימודים. רבים מהם הגיעו למגרש הגדול שהשתרע ליד המחסנים של שמואל יוסף שיין, אבא של פרץ, שם הם מצאו את המקום המתאים לפגישות ולמשחקים.

בהיותו בן 12 הצטרף לתנועת “השומר הצעיר” ולמד עברית אצל מורה מיוחד שהובא לעיר למטרה זו. כשהיה בן ארבע עשרה נפטר אביו.
עול פרנסת המשפחה נפל עליו. למרות יתמותם מאב היה בית משפחת שיין בית חם ופתוח לכל ושימש גם בית ועד לנערי קן השומר הצעיר. ופרץ, למרות שהיה שקוע בפרנסת המשפחה, היה מביא עמו למפגשים משב רוח רענן והומור יהודי מושחז. בד בבד התמסר לשיקום הסתדרות “החלוץ” בעיר. בשנת 1926, בהיותו בן 18, יצא להכשרה ל”קיבוץ עליה” ועבד כחוטב עצים ופועל בניין. בשנת 1931 עלה לארץ ישראל, לגבעת הקיבוצים בנס-ציונה שם שהו אז חברי קבוצתו ג’-ד’. ב- 1933 הם הצטרפו כהשלמה לקיבוץ לשריד. עם בואו החל לעבוד בבניין, שם עבד שנים רבות. בהמשך היה מרכז ועדת הבניין בשריד ומרכז מחלקת הבנייה של הקיבוץ הארצי.

בשריד התחתן עם בושקה ונולד בנם יוסי, אך הנישואים לא החזיקו מעמד והם התגרשו. בשנת 1937 נשא לאשה את נחמה לבית מאי. הם הקימו את ביתם בשריד ונולדו להם נעמי וברוך (ברי).  

רבה ומגוונת היתה פעילותו של פרץ במשק ובחברה. הרבה בתים, מבנים ושבילים מזכירים ויזכירו אותו. הוא היה אוטודידקט. את לימודיו הפורמאליים סיים בגיל צעיר ולמרות שלא למד כלכלה הוא היה איש כלכלה ומשק, אדם רחב אופקים, מעורה בחברה ולבו ומחשבותיו היו פתוחים לנעשה בקרבה ולמעשהו של כל פרט בתוכה.

מעל 55 שנים היה דמות בולטת בחיי הקיבוץ בכל השטחים וכיהן בתפקידים רבים: שנתיים ברציפות כסדרן עבודה (זאת עשה פעמיים), גזבר, מרכז הבניין בשריד, מרכז מחלקת הבניה של הקבה”א במשך שנים, מנהל בית חרושת “נעמן” ומנהל “פרי העמק”.  כמו כן מילא תפקידים ב”הגנה” ובצה”ל – עוד לפני קום המדינה השתייך להגנה, עבר קורס מכי”ם והיה רכז בטחון. עם פרוץ מלחמת השחרור היה בין מקימי חטיבת “גולני” ושירת בצבא במשך כל תקופת מלחמת השחרור.
אופיו הנוח ובעיקר יכולתו הנדירה להידבר עם אנשים, בבית ומחוצה לו סייעו לו לבצע את המוטל עליו בהצלחה. הוא לא רק מילא תפקידים, אלא בנה אותם וחי בהם. לא הסתפק בתפקיד שמילא, אלא תמיד פרץ לשטחים נוספים. לצד היותו אדם מעורב ועסוק מאוד, היתה המשפחה עבורו הנכס היקר ביותר.

נפילתו של בנו ברי בעת שירות מילואים היתה נקודת שבר ששינתה את חייו. אמנם כלפי חוץ המשיך לתפקד כרגיל, לשאת באחריות, לקבל תפקידים, לתמוך, אבל שמחת החיים האמיתית לא היתה עוד. פרץ, אשר כל חג ומסיבה היו כה חשובים לו, פסק מלקחת חלק באירועים חגיגיים. הם כאילו איבדו את משמעותם עבורו.
במשפחתו הרחבה המשיך להיות מקור תמיכה ומשענת לכולם. את נכדיו גידל וחינך כאב, כל מה שביקשו יכולים היו להשיג אצלו. גם בגבור עליו הזיקנה, על כל צרותיה ומכאוביה, שמר פרץ על קומה זקופה ודעה צלולה. זיקנתו לא ביישה את נעוריו ואפילו אל סופו ההולך וקרב התייחס בהומור. וכך ערב אחד, לאחר שגמר לסדר את כל המוטל עליו עצם את עיניו.

נפטר קצת לפני יום הולדתו השמונים.

יהי זכרו ברוך.

*********

פרץ אבא ליוסי, נעמי וברי וסבא לנכדים

גלילה לראש העמוד
X
דילוג לתוכן