חוה'לה יקרה, ארבעה שבועות עברו מאז שבקת חיים ודומה הדבר היה זה רק תמול, שלשום. עודך שוהה בקרבנו, עודך מטיילת אתנו בחצר ובשדות, משכימה אתנו בבוקר ושוכבת לעת-ערב. פרישתך מהחיים בלא-עת מאפילה ומאפירה על המאורעות הגדולים המתרחשים מדי יום והנוטעים אימון בעולם טוב יותר העתיד לבוא.
לא קלים היו חייך. מילדותך הרכה ליווך חולי, כאב וייסורים. ובו בזמן העניק לך הגורל תכונות רבות אשר עמדו לך כנגד המחלה האכזרית. אופטימיזם לא-יאומן ובטחון עמוק בניצחונך הסופי על מחלתך נתנו לך את העוז והאומץ לראות בחיים תמיד את הטוב, היפה והאציל. המחלה והייסורים לא זעזעו אף פעם את שיווי-משקלך הנפשי ולא שללו ממך את התקווה לעתיד קל יותר. בחושייך הדקים לכל דבר טוב ואמיתי קנית לך ידידים כנים בין הגדולים והקטנים; קשרים אלה הוקירו בעיניך את ערך החיים. חבריך לקבוצה, מוריך ומטפלותיך הרוו את צימאון-החיים שבך באהבה גדולה ודאגה; בכל עת תמיד ליווך ולא עזבוך. כך גם הרופאים, אשר בכל כוח אומנותם תמכו בך בהאבקותך עם המחלה. וכן גם אנו הוריך שעשינו כל מאמץ למען ליפות ולהקל עליך את החיים.

מאחוריך, חוה'לי יקרה, חיים קצרים אך עשירים במהותם. חיים, שמבחן-הסבל שבהם עשה אותך חיש מהר למבוגרת. רכשת לך יסודות ראשונים להתוויית דרך עצמית, להתבגרות, להרחבת האופק ורכישת דעת, כדי להגיע להגשמה; לחיים בקיבוץ. לא אהבת מילים רבות, אך הערות קצרות העידו ברורות על רצונך.
השבועות האחרונים והקשים לא יכלו לדכא בך את דאגתך המתמדת להתפתחות משק הילדים, לחבריך החולים ולמאורעות השונים בקיבוץ. מחשבות שהגית בהיותך בהכרה וקריאות שקראת, כשגופך אחוז קדחת-חום, קשרוך עד שעותיך האחרונות בקשרי נאמנות, אהבה ודאגה עם העולם הקטן של קבוצתך.
כך נפטרת, ילדה יקרה, כגיבורה קטנה, אשר נשאה את מכאוביה בסבלנות רבה. שקטה ואצילה – כשם שהיית בחייך – עברת מן העולם כשעל שפתיך חיוך דק; חיוך שלא מן העולם הזה.

היותר לנו להתאבל, חוה'לי יקרה, אם ברצוננו לשמור על צוואתך, אשר בה ציווית על אהבה כה יוקדת לחיים ועל חיובם – חיובם מתוך שמחה – למרות שזימנו לך מבחנים כה רבים וקשים?

גורה (אבא של חוה'לה)

* * * * * * * * * 
 חוה אחות לתמנע וחנן