25.4.1937
"מי אנחנו? מאין באנו? ולאן מטרתנו?
כאלה היננו:
מתוך הכמיהות לטוב ויפה, לישר וצודק – התלכדנו מפרטים לחברה. צעירים וחסרי ניסיון בחיים, אך למודי אי השלמה עם הסובב… אין טהורה כשאיפתנו לתיקון החברה ואין אידיאל נעלה מזה בעולם… 
ונדע:
אם יש כוח המסוגל לתקן את החברה ולהקנות לה את השאיפות הנעלות ביותר – הרי זה האדם המגשים, המדבר ועושה, המתחנך להיות לוחם ויודע לפרוט את החזון לפרוטות… את האדם הזה עלינו ליצור… במטרה זו נתחיל את הפסיעה הראשונה שלנו ללא קול תרועות וצהלה כי דרכנו עולה לאיטה, אך בעקביות ההרה!!!…" 
"חזק ואמץ" – שלכם – כרמלה. [כרמלה הייתה המדריכה הראשונה של קבוצת "עיינות" בחיפה].

27.11.37
"לפני כשנתיים כאשר עזבתי את הקבוצה, הרי עזבתיה מבלי שיהיו לי כל מעצורים לכך, ואדרבא, עוד הצדקתי את צעדי זה: הקבוצה, הגדוד, אינם נותנים ולא כלום. אם במובן הרוחני ואם במובן החברותי… וכעת נכנסתי לקן בחזרה…
ובהיכנסי נשתנו פני הדברים… רואה אני כעת קומץ אנשים הרואים את שאיפתם לצדק, ליפה ולטוב כדבר ממשי הצריך להתגשם. הרגשתי כעת: הוקל לי מכל האבנים שהיו מונחות בתוך תוכי!
נצעד במעלה ההר עד אשר נגיע לפסגתו!"
הנספחת אליכם – טובה רפטנברג. [רר] 

3.10.1938
"לא חבריא! לא זו הדרך אשר עלי לבחור בה!
ואף לוּ זו דרכה האמיתית של תנועתנו! מאסה נפשי משבת בפעולות, כעין "בנשף מסכות," אשר איש לא ידע את רעהו או שאחות לא תדע ולא תכיר את זו היושבת מולה…"

29.12.1938
גדעון "הדרור" איננו. טבע בסופת ים בספינת "רחף".
"אילמת היא פרידתנו ממך חבר! יהיו גם דברינו אליך אילמים! את דרכך – דרכנו שהתחלנו יחדיו עוד הלאה נמשיכה!
נצעד! ונגשים!!"

"ביוני 1942 התרכזנו בבית אלפא כקבוצת הכשרה, בוגרי גדוד "השדה" של התנועה הארצישראלית מקיני חיפה, פתח תקווה וקריית חיים… הכל היה ראשוני ומלא עניין ובקיבוץ שבו חיינו התייחסו אלינו באהדה… 
כעבור שנה התחילו מדברים על כך שגדוד "השדה" יוציא מתוכו קבוצות השלמה, מלבד יצירת קיבוץ עצמאי אחד או שניים. רעיון ההשלמה היה אז בלתי פופולארי עד למאוד… החלה פרשה של ויכוחים סוערים… בסופו של דבר, נתכנסו כל חברי הגדוד בגן שמואל וברוב קטן נתקבל הסיכום האומר, כי פניו של גדוד "השדה" בשלמותו הם להשלמת הקיבוצים הוותיקים."

"… באנו לשריד אחרי תקופת הכשרה ארוכה למדי, שהעניקה לנו כמה יסודות חשובים ביותר בחיי קיבוץ, אולם רק כאן התחיל המבחן האמיתי של חיי קיבוץ ושל השתלבותנו בחיי המקום… היינו קבוצה גדולה, כ – 40 חברים יחד עם בני הקיבוץ וחברים שהצטרפו אליהם… המשכנו להתלבט כפרטים וכקבוצה בשאלת ההשלמה וטרם השלמנו בכל לב עם הרעיון, שאמנם כאן יהיה מקומנו גם להבא… ביטוי לפקפוקים אלה היה הפזמון החוזר שהיה מלווה אותנו לא פעם – "השלמה או השלייה…"
"כעבור שנה להיותנו בשריד, התקיימו בירורים ממושכים ונוקבים על גורל הקבוצה והפעם ברוב מכריע הוחלט על השלמת שריד.
(מתוך – שריד 25 שנים לקיומה. כתב איתן הלוי).

1944 (מתוך עלון הקבוצה – כתב חיים גל אושר).
שנתיים הגשמה.
"לכאורה שנתיים – רק מספר המציין שנים מספר שעברו. בשבילנו שנתיים אלה היו משהו יותר מזה. הם עשו את מהפכת ההגשמה אצלנו… לא קלות היו שנתיים אלה, כי חיי קיבוץ בכלל הם לא קלים. כי הקיבוץ הוא חלוץ, וחלוץ מהפכני, הרוצה לשנות סדר עולם וחברה… נאבקנו והננו נאבקים כעת עוד עם עצמנו ועם החוץ על חיינו, על יצירת האדם המושלם…"

לפני ההכרעה. (כתב – שמואל הילדסהיים).
"… הנה חלפו כבר שנתיים מאז יציאתנו לחיי הגשמה. חלפו שנתיים מאז חצה האוטו את העמק בדרכו לבית אלפא. ובבואנו כיום לסכם את המאזן בשנתיים שלנו, עולים הרהורים בלבי והרהורים נוגים עד מאוד. לא פעם הנני שואל את עצמי: האם יש בכלל לקוות לשינוי פני הדברים? האם נצא פעם לדרך המלך? או שנמשיך ככה עד אשר לא נוכל יותר?"

בסופו של דבר, רבים מאוד מחברי גדוד "השדה" ומהנספחים אליהם נשארו בשריד. 
אריה פוגלמן ושמואל הילדסהיים ז"ל נהרגו במלחמת השחרור.