עמוס היה מראשוני הילדים שנולדו אל תוך התנאים הקשים של ראשית הקיבוץ, ואשר ילדותם הושפעה מן ההתנסות החלוצית של הוריהם גם בשטח זה של גידול ילדים. רובם אמנם התקשחו והתגברו, אך יש כאלה הנושאים עימם צלקות שונות מאז לכל חייהם, ועמוס היה אחד מהם. לגבי היה עמוס כחלק מתמונת קיבוץ שונה, אחרת. השנים משפיעות גם על הנוף. הילדים מתבגרים, מקימים משפחות, ולא פעם צומחת חומת זרות ביניהם, אך עמוס כאילו לא השתנה, אולי הזדקן מעט אולם נשארה בו אותה הפתיחות ואותה היכולת שאנחנו איבדנו כבר, לגישה ישירה וחמה לחברים, כמו למשל בשמחתו על פגישה מקרית בשבילי הקיבוץ. יכולת זו שלו היא מזיכרונותיי הטובים על עמוס.

עוד מזמן היותנו ילדים, בבואנו למשמר העמק זרים ומתגעגעים, היה זה עמוס שמחל על כבודו כמבוגר, כדי להעניק לנו מעט תשומת לב ושמץ ביתיות. על כך הייתי אסירת תודה לו שנים רבות. נראה לי כי אין בקיבוץ אדם שעמוס הרע לו, או שמר לו טינה. אם משהו השתבש במשך השנים האלו הרי זו אשמת רגשות ההסתיגות והניכור המשתלטים על חיינו, כי גם בתוך המסגרת התומכת של הקיבוץ גדלה מאוד לעיתים הרגשת הזרות והבדידות של אדם הניתק מסביבתו, אם מרצונו ואם בכורח המציאות.

מקום חשוב בחייו של עמוס היתה העבודה. עבורו היה זה הרבה יותר מאשר חובה פשוטה. היתה זו דרכו המיוחדת לשמור על קשריו עם החברים והקיבוץ. תמיד עבד בכל עבודה קשה בדבקות, בזריזות ובמסירות, אם היה זה ברפת בחליבת ידיים, בחלוקת הירק, בניקוי ובריפוד ואם בכל עבודה אחרת, הכול סער סביבו והיה גוער במאיטי הקצב.

עבדתי במחיצתו תקופה ארוכה בחדר האוכל הישן, ותמיד היה זה עמוס שאפשר היה לסמוך עליו, שיבוא ויחלץ אותנו מן הלחצים של "הסידורים" הבוערים, או הכנת ארוחת הערב המתעכבת, או מערמת הסירים המלוכלכים שב"פינה" הזכורה לשימצה במטבח הישן. ואחר כך מעבודתנו המשותפת ב"גמל" – זכרונות על עמוס המתמיד על יד מכבש "החרמשים" וממלא במהירות את העגלות באבנים המלבניות. מפרק את התנורים החמים או מנפה את התערובת בחדר המאובק. לעיתים אפשר היה לראות את עמוס מגיע לארוחת ערב לבוש עדיין בבגדי העבודה המכוסים באבקה האדומה.

לימים נשאר עמוס מבודד יותר, כאשר סרב לעבור לשיכון של בני גילו והסתפק בדירה בשולי הקיבוץ. לעיתים היה מתהלך בערבים בין בתי הילדים, בשעת ההשכבה של הילדים, כלוקח חלק בחוויה זו. לעיתים בשעות הלילה המאוחרות, כאשר חברים נסגרו בדירותיהם, היה הריצוד הכחול של מסך הטלויזיה בחדר האוכל החשוך, מעיד על סירובו של עמוס לחזור לבדידות של חדרו.

כאשר הגיעה אלינו הידיעה כי עמוס נפטר, אמר לי יאיר בתגובה ראשונה – "עמוס היה בן של חלוצים". ואכן נראה כי עמוס פרע על כך את המחיר במלואו, בחייו ובמותו…

אנחנו יכולים להתנחם בכך שהיתה לו משפחה  – ההורים, אסתר ויעקב וילדיהם, שעזרו לו והקלו על בדידותו.

שלום לך עמוס ויהיה זכרך שלוב בזיכרונותינו

עדה חרמוני

*********

עמוס אח גדול לאסתר ולדפנה