אלי רזניק

תינוק יפה נולד למינה ושמשון רזניק ביום א' בסיון תרצ"ה (2.6.1935). המשפחה התגוררה בתל אביב, בשכונת מונטיפיורי, קרוב לוואדי מוסררה, שם עברו על אלי שנות ילדותו.

האב היה מגויס לשורות "ההגנה" ונעדר הרבה מהבית. האם גידלה את בנה ואף היא לקחה חלק באימוני ה"הגנה".

כבן ארבע וחצי היה אלי כשנולדה אחותו דובה. כשהיה בן שבע, עברה המשפחה לקיבוץ עין השופט. אלי הצטרף לילדי קבוצת "אורן", ילדי הקיבוץ הראשונים. ילד פעלתני, תחרותי, בעל זריזות מחשבה. כמה אהב לעמוד ליד הכביש הראשי ולנחש את סוגי המכוניות החולפות על פניו. לפי מראה המכונית או רעש המנוע ידע לזהות את הפירמה. 

כשהיה בן שלוש עשרה נולד אחיו הצעיר מאיר.

עוד קודם לכן, בשנת 1945, כשאלי היה בן עשר הוא עבר עם ילדי קבוצת "אורן" מעין השופט למוסד החינוכי בקיבוץ שריד, לקבוצת "לפיד". במהרה הסתגל לחברה החדשה, לחיי המוסד התוססים, לטיולי הקבוצה, והיה בין ראשוני הנערים בחוג לטיסנאות. כבר אז היה מוקסם מעולם התעופה, מגיל צעיר רצה להיות טייס. גם ידע בנגינה רכש ונמנה עם נגני האקורדיון במסיבות במוסד.

התעניינותו הרבה בתחומים הטכניים, הביאה אותו להיות בין הראשונים שבחרו ללמוד
ב"בית הספר למכונאות חקלאית", שנפתח בשריד בראשית שנות החמישים. בתבונת כפיו וסקרנותו להבין איך עובדת מכונה, כל מכונה, הוא היה מפרק, מרכיב ומנתח כל פעולה שבה.

ברבות הזמן ירכיב במו ידיו אופנוע, אשר שימש אותו ככלי תחבורה בין שריד לעין השופט. 

בחופשים מלימודים השתתף בחוגי גדנ"ע אוויר, שם היו הנערים בונים טיסנים, מטיסים אותם ודואים בדאונים. לחבריו סיפר בהתרגשות רבה על האושר העצום בשעת הטיסה.

בתום התיכון שב לעין השופט. כאשר הגיע העת להתגייס לצבא ראה בהליכה לקורס טייס מטרה נעלה. הוא פנה לקבל אישור מהקיבוץ לשירות זה. הקיבוץ לא אישר. בנוסף, הפרופיל הרפואי שלו היה נמוך והצבא לא אישר את קבלתו לקורס טיס. אלי היה נחוש לעשות הכל כדי להגשים מטרה זו. הוא התגייס לחיל החימוש, העלה פרופיל וסיים בהצלחה קורס קצינים. במלחמת קדש שירת אלי כקצין בחיל החימוש. בתום המלחמה התקבל לקורס טיס.
אלי התקדם בקורס והגיע לטיסות סולו – אך חלומו הגדול להיות טייס נקטע באיבו על ידי מחלה קשה.

את ביתו הקים בקיבוץ שריד יחד עם נעמי לבית שיין. הם נישאו ונולד בנם חן (1958).

הנה הוא מהלך בשבילי הקיבוץ עם בנו הקטן על כתפיו ולצדו נעמי.

כאשר חלה היפנה אלי את כל כוחותיו למלחמה על החיים-חייו. הוא פנה למיטב המומחים בארץ, ומשלא מצא מזור בארץ חיפש מרפא אצל מומחים באירופה. אלי היה מתוסכל מאזלת ידה של הרפואה ומאוכזב מיכולתה להושיעו. בתקופה של התפתחות מדעית פורצת דרך – אלי לא הבין מדוע לא נמצא עדיין פתרון למחלתו.

אלי נפטר ביום כ"ב באייר תשכ"א (8.5.1961).

הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בקיבוץ שריד.

הניח אחריו אישה ובן, הורים, אח ואחות.

בקיבוץ הוציאו חוברת לזכרו  ובה דברי חברים על דמותו.

יהי זכרו ברוך