יעקב-ינקו בן רבקה ולוי-יצחק קרפ נולד ב- 26.10.1934 בעיר טרגו ניאמץ ברומניה. עיר עם אוכלוסייה יהודית גדולה, עם שלושה בתי כנסת, במרכז היו בתי היהודים וסביבם שכונות וכפרים רומניים. ארבעה בנים ובת אחת היו במשפחת קרפ – שאול, זאב-זיקו, טוני, יעקב-ינקו ובן הזקונים חיים. אח נוסף, צבי-הרש, נפטר ממחלה לפני שיעקב נולד. האם גידלה את ילדיה במסירות ואהבה וניהלה את הבית בתבונת כפיים. האב היה חייט מומחה, הבעלים של בית מלאכה שבו תפרו את כל סוגי הבגדים לגברים ולנשים וגם תשמישי קדושה. הבית היה מסורתי, האב הניח תפילין ולימד את ילדיו את כל הברכות, ובערבי שבת וחג היה לוקח את בניו לבית הכנסת.

קצת לפני שמלאו ליעקב שש החל הולך לגן ילדים עירוני ששכן במעלה הרחוב שבו גרה המשפחה. יום אחד, בלי שום הסברים אמרו לו לא לבוא לשם יותר.

השנה היתה 1940, שבה כרתה רומניה ברית עם גרמניה ואימצה את חוקי הגזע. תוך זמן קצר מצבם של היהודים הורע, צעדיהם הוצרו, הם רוכזו במעין גטו ללא גדרות והוטלו עליהם גזרות שהקשו על חייהם ועל יכולתם להתפרנס. רבים מהבחורים נלקחו לעבודות כפייה. גם אביו של יעקב נלקח למכרות המלח. למרבה המזל, כשהממונים עליו במחנה גילו את מיומנותו בחייטות הם שיחררו אותו לביתו והטילו עליו לעסוק בתפירת מדים לצבא הרומני. כשחזר, כל המשפחה נשמה לרווחה וכולם התגייסו לעזור לו. גם יעקב בן השמונה גויס לעזור, היה פורם מדים ישנים ומנקה אותם.

לקראת ערב פסח 1944 ניתנה הוראה ליהודים לעזוב את העיר בתוך יומיים. כרוז, שמתפקידו היה למסור הודעות פומביות מטעם הממונים, עבר עם תוף ומשרוקית בכל הסמטאות והצמתים של העיר וקרא בקול רם את פקודת הגזרה.

ההתארגנות במשפחת קרפ היתה מהירה. האב שכר במשותף עם השכנים עגלה רתומה לשני שוורים והעמיס עליה את כל מה שניתן. מבד ריפוד שהוריד מאחת המיטות תפר תרמילי גב לכל ילדיו. יעקב בן העשר התעקש לקחת בתרמילו את הפמוטים של אמא והם יצאו לדרך בתוך שיירה ארוכה של פליטים.

דרך ארוכה הם עשו לצד עגלתם הרתומה לשוורים כשברקע נשמעו רעמי התותחים של המלחמה שהתחוללה ממש לידם. ארבעה ימים נמשכה צעידתם מביתם ברומניה לעיירה הונגרית שבה שכנה תחנת רכבת ממנה יצאו הרכבות מזרחה. היתה זו עיירה יהודית משגשגת אבל כעת היא היתה נטושה, את כל היהודים כבר לקחו להשמדה. עתה התמקמו הפליטים בבתים הנטושים והמתינו לתורם. אביו של יעקב יצא לחפש מזון למשפחה. בינתיים פשטה השמועה שתחנת הרכבת הופצצה על ידי הרוסים ושהרכבת לאושוויץ לא תצא.

כארבעה חודשים הם נשארו בעיירה, ממתינים, לא יודעים למה.

ב- 23 באוגוסט 1944, התאריך בו רומניה הפרה את הברית עם הגרמנים וחברה לרוסים, יצאו כל היהודים בשמחה מהבתים אל הרחוב הראשי, התחבקו והתנשקו ומיד החלו מתארגנים לחזור לבתיהם בטרגו ניאמץ.

את הדרך חזרה הביתה עשתה משפחתו של יעקב על גבי עגלה רתומה לסוסים. כשהגיעו, גילו שכול רכושם נגנב. גם את דברי הערך שהסתירו בבוידם טרם יציאתם גנבו איכרי הסביבה. מדברי הערך נותרו רק צמד הפמוטים שנשא יעקב בתרמילו.

עירם שוקקת החיים היתה עכשיו מתה, לא היתה עבודה, לא היה חשמל. בעזרת קרובי משפחה הם מצאו בית בעיר בוזאו, מצפון לבוקרשט, שם היהודים סבלו פחות. בית הספר היהודי היה בן ארבע כיתות ויעקב בן ה- 11 הצטרף לכיתה ג' באמצע השנה. עד מהרה התברר לו עד כמה ידיעותיו בקריאה, כתיבה וחשבון מועטות. במהרה הוא הדביק את הפער ובכיתה ד' כבר נחשב לתלמיד מן המניין. בכיתה ה' נשלח ללמוד בבית ספר פרטי שלמדו בו ילדיהם של הכפריים, שם כבר הרגיש תלמיד מצטיין.

בכיתה ו', אחרי שהממשלה הרומנית אישרה ליהודים ללמוד בבתי ספר ציבוריים, מצא עצמו יעקב התלמיד היהודי היחידי בכיתתו בין 45 ילדים רומנים. אף ילד לא הסכים לשבת לידו. הם לא רצו אותו ביניהם. באחד הימים, בעת שעשה את דרכו הביתה רגמו אותו ילדי הכיתה באבנים, ומאז לא חזר יותר לבית הספר. יעקב הצטרף לתנועת השומר הצעיר והשתלב בפעולות הקן. גם אחיו הגדולים השתלבו בתנועות נוער שונות, אחותו ב"נוער הציוני" ואחד מאחיו יצא להכשרה בחווה חקלאית בעיר יאשי.

כשמלאו ליעקב 13 ערכו לו טקס בר מצווה צנוע בלי מסיבה.

בשלהי אותה שנה, 1947, החלה תכונה רבה לקראת עלייה גדולה שנועדה לפרוץ את חוקי "הספר הלבן" ולהביא ארצה מספר גדול של מעפילים.

יעקב וחבריו יצאו לדרך – הם נסעו ברכבת בהמות לעיר הנמל הבולגרית בורגס ושם עלו על אחת משתי אוניות שהותקנו לשאת 7,500 מעפילים כל אחת. האוניות הפליגו מבורגס, עברו באיסטנבול ואחר כך במייצר הדרדנלים וכשיצאו אל הים התיכון המתינו להן שש אוניות מלחמה בריטיות שליוו אותן עד למפרץ חיפה.

יעקב זכר את ההתרגשות שאחזה במעפילים למראה הר הכרמל והעיר חיפה. התרגשות שבמהרה התחלפה בעוגמת נפש. הבריטים לא נתנו להם לרדת אל החוף. האוניות של הבריטים סגרו על אוניות המעפילים מכל צד והובילו אותן על אלפי הנוסעים שעליהן לקפריסין. כשהגיעו לקפריסין התארגנו חניכי תנועות הנוער והקימו מחנות אוהלים, כל תנועה הקימה את המחנה שלה. כארבעה חודשים שהו יעקב וחבריו במחנה השומר הצעיר בקפריסין ובערב פסח, בעיצומה של מלחמת העצמאות, הם הגיעו באונייה יוונית קטנה לנמל חיפה, קבוצה של 24 נערים ונערות, ונשלחו לקיבוץ מעברות.

את שנותיו במוסד החינוכי במעברות זכר יעקב כשנים היפות. לראשונה מצא את עצמו במסגרת לימודים מסודרת. במהלך השנה הראשונה למדו החניכים בעיקר עברית. יעקב למד במרץ, היה פעיל בוועדות, עבד ברפת והרגיש מקובל מאוד גם על בני הקיבוץ מהכיתה המקבילה. בסיום י"ב התגייס לצבא, לנח"ל ובתום השירות חזר למעברות והתקבל לחברות.

בשנת 1951, כשממשלת רומניה פתחה את השערים, עלו ארצה הוריו של יעקב עם אחיו הצעיר חיים. הם קנו דירת סוכנות קטנה בחדרה עם דונם אדמה להקמת משק עזר. בעונת תפוחי האדמה היה יעקב מגיע מהקיבוץ כדי לעזור להם באיסוף היבול.

ב- 1956 נפטרה אמו. בת 56 במותה. לאחר מותה עזב אביו את חדרה ועבר לקריית גת, קרוב לבתו ובעלה. האב האריך ימים עד גיל 90. בשנותיו האחרונות שימש כגבאי בית הכנסת בקרית גת.

הקשר בין יעקב לאסתר לבית ציפור מקיבוץ שריד החל כשהוא היה בשנת שרות שלישית בקיבוץ בית ניר לשם נשלח מטעם מעברות. עוד קודם לכן פגש אותה בסמינר י"ב בגבעת חביבה, מאז זכר איך היא בלטה בקבוצתה, איך היתה פעילה בדיונים, איך הופיעה בנגינה על מנדולינה. כבר אז שם עליה עין.

כשפגש יעקב בבית ניר את דוד מרבוים משריד, ששימש כמדריך משקי לקיבוץ הצעיר, סיפר לו שהוא מכיר בחורה משריד בשם אסתר. מרבוים שאל אם להעביר לה דרישת שלום ויעקב השיב "כן" ומאז היה מרבוים מוסר ומביא בחזרה דרישות שלום גם כאשר אלו כלל לא נשלחו. מרבוים שלקח על עצמו להפגיש בין השניים היה השדכן.

כשנפגשו, גילו תוך זמן קצר ששניהם אוהבים לרקוד ולס. מאז בכל הזדמנות הם רקדו. לאורך כל השנים, לצד שאר הדברים שעשו היה שם הוולס.

כשהחליטו להתחתן אסתר התעקשה שזה יהיה בקיבוצה. הם בנו את ביתם בשריד ונולדו להם ארבעה בנים – גלעד, אמיר, רותם ואלון. בין לבין הם אימצו אל ליבם ואל ביתם את עקיבא בלומברג שהגיע לקיבוץ כנער צעיר, לקבוצת זמיר.

למשפחתם הם בחרו את השם "צוק" – חיבור של האות הראשונה בשם משפחתה של אסתר והאות הראשונה בשם משפחתו של יעקב וביניהן ו' החיבור.  

יעקב בא לשריד עם ניסיון שצבר במעברות כרפתן ונכנס לעבוד ברפת. כעבור זמן נשלח ללמוד חקלאות ברחובות וחזר אל הרפת. הוא היה עובד מסור ומקצועי שעשה חיל בתחום. בשנות השבעים נשלח לאיראן לסייע בהקמת רפת גדולה. כאשר פרצה שם המהפכה האסלאמית הצליחה משפחת צוק להימלט משם בזמן. כששחזר לקיבוץ נכנס לעבוד ב"גמל", במחלקת אבני-ציר.

לאורך השנים מילא תפקידים מרכזיים בקיבוץ ומחוצה לו – אקונום, מרכז קניות, מרכז ועדת תרבות, מרכז ועדת קליטה, מרכז ועדת מינויים, מרכז ועדת בריאות, ובנוסף, ריכז את סניף מפ"ם בגבעתיים.

בשנות ה-90 יצא עם אסתר בשליחות הסוכנות ללמד עברית בטשקנט.

ב-21 בדצמבר 2023 יעקב נפטר.

איש נעים סבר, חבר טוב, חי בזוגיות מופלאה עם אסתר. לאורך כל השנים, לצד שאר הדברים שעשו יחד היה שם הוולס שלהם.

בן 89 במותו.

יהי זכרו ברוך

*********

יעקב אבא לגלעד, אמיר, אלון ורותם וסבא לנכדים