דן (פלדמוס) פלד

דני, בני – אני יודעת שמה שאומר ישמע שיגרתי. כל אם שעובר עליה מה שעבר עלי, חושבת אותו דבר: ברור לי שבני דני איננו. נהיר לי שלא יחזור. אך למרות הכול הוא קיים. מין תחושה טמירה אומרת לי כי הוא קיים, ישנו באי-שם רחוק, לא ניתן למישוש, אבל נמצא בעולמי. אולי זה הדבר שמעניק לי את הכוח להוסיף ולחיות כפי שאני חיה.

נשאלתי על דמותו של דני. ניתן לומר כי בראש ובראשונה היה בעל מצפון ורודף צדק, וכדרכם של אלה, היה מצויד באופי ברזל וגאווה רבה. תכונות אלו יכולות במצבים מסוימים למרר חייה של אם, אך בסופו של דבר הן הופכות למקור גאווה.
דני נולד באיטליה בהיותנו במחנה פליטים יהודים במילאנו. שנתו הראשונה עברה עליו במחיצת

עשרות משפחות שגרו באולם גדול. התנאים להתפתחות פיזית לא היו אידיאליים. במלאת לו תשעה חודשים כבר הלך על רגליו ובהגיענו ארצה, בהיותו בן 13 חודשים, עלה וירד במדרגות באופן חופשי.

כדרכם של ילדים גילה כבר מגיל רך נטייה לצבא ולנשק. הרבה לבנות צעצועי טנקים ורובים (את "המיליטריזם" שלו איזן בתחביב אחר – ציור).

בגיל 11, כחניך בפנימיית "אונים" נתגלתה לראשונה נטייתו לטייס. כעבור שנה יצא לקורס של גדנ"ע אוויר והשקיע שעות רבות בבניית טיסנים ודגמי מטוסים.

בהיותו בן 14 הגיע לקיבוץ שריד. נדהמתי לראות כיצד התערה בקיבוץ בזמן כה קצר. הוא דיבר על המקום בלשון "אנחנו", "שלנו", כאילו נולד במקום הזה. בביקורי הראשון בשריד לקח אותי לסיבוב ודיבר בעיניים נוצצות על "הקיבוץ שלנו".

לא  פעם שאלו אותי אמהות: איזה מין אם את? מדוע עודדת את דני ללכת לטיס, הרי זה מסוכן כל-כך? לא יכולתי להסביר להן שחיי הקשים הפכו אותי למאמינה בגורל, וכי אי אפשר להימלט מפסק דינו.

כשעמד במבחן והיה לטייס קרב, לא היה גאה ממנו, אך גאוותו היתה מוצנעת ומופנמת.

הוא מילא את תפקיד הגבר בבית וחש חובה לפתור את בעיות שתי הנשים שלו – שלי ושל ליאורה.

ראיתיו בפעם האחרונה בשבת שלושה ימים לפני האסון. בא להציג בפני את חברתו סמדר.

הוא היה מאוד מאושר באותו יום. בילינו שעות נפלאות יחד. כשהגיעה שעת פרידה, הייתי גם אני נרגשת מאוד, אפילו נשקתי בחום לחברתו החדשה. הוא חיבק את כתפי וצחק בקול רם: "את ילדונת, ילדונת". שאלתיו מתי יבוא שוב הביתה, אמר שאינו יכול להבטיח, אך כנראה שיקפוץ לבקר ביום שלישי. ביום שלישי התרסק מטוסו…

הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בקיבוץ שריד.

********

מתוך דברים שכתבה אמו של דני, מרים גוטזגן (אורן)

********

מרים גוטזגן נהרגה בפיגוע הרצחני במלון "פארק" בנתניה בליל הסדר תשס"ב, 27.3.2002.          

הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין בקיבוץ שריד.