חיים חרמוני (חיים א') זקן החבורה של מייסדי שריד אשר חרש כאן תלם ראשון והקים כאן צריף ראשון והכה באדמה שורשים שסערה ורוח לא תזיזם. מי מוותיקי שריד לא למד אצלו לרתום זוג בהמות, לחרוש ב"סוק" וב"ביסוק", לדוש במורג, לערום חציר ולהעמיס עגלה?

מי לא למד ממנו – הקשיש והמנוסה שבחבורה – את יסוד ההתמדה בעבודה – הוא הפלח והירקן והנוטע.

חיים נולד בעיר ינובה בליטא. בגיל שלוש נשלח ללמוד ב"חיידר". שם רכש את העברית. כשהיה בן עשר עלתה העיירה באש והמשפחה נאלצה לעזוב את ביתה. הם עברו לגור בקובנה והילד חיים נשלח ללמוד ב"ישיבה". היה בר-אוריין, שקדן בקריאה, ידען באוצרות התרבות היהודית. 

בשלהי מלחמת העולם הראשונה הוא הצטרף לגרעין קבוצת "אחוה" שהתגבש באותם ימים בליטא כשאותות החורבן עדיין לא נמחו אך מעבר לגבולות הסגורים החלו להסתנן ידיעות על רוח האמנציפציה המפעמת ביהדות רוסיה ועל תנועת "החלוץ". באווירה זו קשרו חברי "אחוה" את גורלם עם הרעיון הציוני וביקשו להבקיע נתיב לעליה ארצה.

חיים היה המבוגר שבחבורה, בן 25 עם ניסיון חיים עשיר לאחר שירות בצבא ובמיליציה. מהרגע הראשון בקבוצת "אחוה" דרכו היתה מגובשת. אם עבור חברי הקבוצה האחרים חקלאות היתה משאת נפש, עבורו כבר אז היתה זו דרך חיים ברורה. עם זאת כשהכשיר את עצמו לקראת העלייה לישראל לא בחר בהכשרה לעבודה חקלאית – לא ב'יד העושה במלאכה', האוחזת במחרשה, כי אם ב'זו המחזקת בשלח'. לשם כך נכנס למשטרה הליטאית.

בשלהי 1920, עם עלייתו ארצה הצטרף ביחד עם קבוצתו "אחוה" ל"גדוד העבודה" ויחד עברו ועבדו כקבוצת בניין בתחנות שונות: הר פוריה, מגדל, כפר גלעדי, אילת השחר ויבניאל. כעבור כחמש שנים עזבו ה"אחוואים" את "גדוד העבודה" והתיישבו באופן ארעי בגניגר. משם עלו ב- 1926 לנקודת הקבע על גבעת שריד.

את ריבל'ה קצ'רגינסקיה הכיר חיים כשעלתה ארצה, בגפה, והצטרפה לחברי "אחוה" ששהו אז בכפר גלעדי. הם הקימו בית ונולדו להם עמינדב, מינה ויאיר.

בשריד עבד בפלחה וגידל ב"חלקת הגן" ירקות מושקים מי-גשמים. לאחר מכן עבד במטע ובכרם, שם, בין עצי הפרי ושיחי הגפן, עשה את רוב שנותיו. השקפת עולמו היתה כשל אותו נוטע שנשאל על ידי הלך:

זה לכמה שנים טוען פירות?

אמר לו: לשבעים שנה.

אמר לו: כלום ברי לך שתחיה שבעים שנה ותאכל ממנו?

אמר לו: כשם שנטעו אבותיי לי – כך אטע אני לבני.

כשבריאותו הדרדרה וכבר לא יכול היה לעבוד בחקלאות עבר חיים לעבוד בהנהלת חשבונות. במהרה למד את המקצוע ועבד שם עד יום פטירתו.

אורח חייו והליכותיו עשוהו ל"זקן העדה", אוהב להסביר וממעיט לדבר. כאשר קם לדבר באסיפת הקיבוץ, משהו שלא הרבה לעשות, היה משתרר שקט של הקשבה.

הוא היה שורשי עד כי נדמה היה שעל אדמה זו נולד.

יהי זכרו ברוך.

*********

חיים אבא לעמינדב, מינה ויאיר