זושה נולדה ב- 14.4.1904 בעיר קולומיאה בת בכורה לחיה ואפרים. אחריה נולדו למשפחה עוד חמישה ילדים: שרה, פניה, שמואל, שלמה ובלה. האב התפרנס מעסקי נדל"ן והאם היתה עקרת בית שגידלה את ששת ילדיה הקטנים. הבית היה בית דתי ציוני. הבנות למדו בבית ספר לבנות דתיות "בית יעקב" והבנים למדו ב"חיידר" ואחר כך בבית ספר פולני.
המשפחה לא היתה עשירה אך תמיד היה אוכל על השולחן. בימי שישי היתה האם אופה חלות ולא שוכחת להביא חלה גם לשכנתה האלמנה. בערב שבת היה השולחן ערוך מכל טוב וכל בני הבית, במיטב בגדיהם, היו מסובים לשולחן.
האב שהיה איש משכיל בעל ידע רב ביהדות ובעברית, נהג בימי ראשון ללמד את ילדיו תנ"ך ותלמוד. הוא היה ליברל בדעותיו ולא הביע כל התנגדות כששלושה מילדיו – זושה, שרה ושמואל בחרו ללכת לתנועת נוער.
כשפרצה מלחמת העולם הראשונה דוכאה האוכלוסייה היהודית וסבלה מאוד מגזל ושוד. רבים מהיהודים ברחו מערבה לכיוון מורביה, הונגריה, אוסטריה. גם משפחתה של זושה ברחה. על אותם ימים שנחקקו בזיכרונה של זושה הילדה היא סיפרה: "ברחנו בלילה לכיוון הונגריה. אני הייתי אחראית על אחי התינוק שמואל. תוך כדי מנוסה הלכתי לאיבוד. בדיעבד נודע לי שאחרי שאבא שלי הביא את אמא ואת שאר האחים למקום מבטחים הוא חזר לחפש אותי ואת שמואל. אחרי שבוע של חיפושים הוא מצא אותנו – שמואל היה מטופל, שבע ויבש ואני הייתי רגועה. אבא אמר  שהוא ידע שאפשר לסמוך עלי ואני בסתר לבי כל הזמן האמנתי שהוא ימצא אותנו."
אחרי המלחמה חזרה משפחתה של זושה לקולומיאה. זושה בעלת ידי הזהב השתכרה מעבודות תפירה וכך עזרה להוריה בפרנסת המשפחה.
ב- 1929 עלתה ארצה והגיעה לקיבוץ שריד בעקבות בן דודה, צבי פומרנץ, אותו היא פגשה לראשונה כשהיה בדרכו ללימודים בווינה ובדרך עצר לביקור אצל הדוד אפרים (אביה של זושה). זושה וצבי הקימו את ביתם בשריד ונולדו להם שני בנים: עמי ועוזי.
כשהיה עמי בכיתה א' וכבר ידע קצת לקרוא שלח לו סבא אפרים מכתבים מקולומיאה כתובים בעברית יפה. במכתבים אלו ביטא את רצונו העז לעלות לארץ ישראל. צבי וזושה לקחו חופשה של כמה חודשים מהקיבוץ בניסיון לעזור בהעלאת בני המשפחה ארצה. חמישה מששת אחיה של זושה הצליחו לעלות, אבל ההורים והאחות הצעירה, בלה, לא הצליחו לצאת מפולין – לבלה כבר היה סרטיפיקט ביד אך היא לא רצתה לעזוב את ההורים –  והם נספו בשואה.
בשריד עבדה תחילה במטעים, היתה שותפה בנטיעת הכרם, עד שגילו בקיבוץ את כישוריי התפירה שלה. לא ארכו הימים וזושה בעלת הפיקחות הטבעית והפתיחות הבלתי אמצעית לבעיות אדם וחברה, עמדה במרכז העשייה הקיבוצית. היתה מרכזת הקומונה, תופרת מומחית שבזכות תבונת כפייה, שכלה הישר וחוכמתה, היתה מוציאה עבודה נקיה ומושלמת בכל אשר שלחה ידה. בתפקידה כמרכזת ועדת בריאות, תפקיד הדורש לצד ידע מקצועי גם דאגה ורצון לעזור לנצרך, התגלתה בכל  גדולתה. ידעה להקשיב לזולת, לגלות אמפטיה למצוקתו ולהושיט יד תומכת. בתקופת היותה רכזת הועדה יזמה את רעיון "בית הבריאות" והובילה אותו בראשיתו.
אך לה עצמה הגורל לא האיר פנים – תחילה עם פטירתו הפתאומית של צבי, ואחר כך עם פטירתו של בנה עוזי ממחלה קשה. בשנותיה האחרונות המשיכה לעבוד במתפרה – מידי שבת עולה לקומה העליונה של בית הקומותיים לתקן ולהתאים את המדים לחיילים.
כשנפטרה זושה כתבה נכדתה: "החדר הקיצוני בשורה, השסק, הפיטנגו, השזיפים, הרימונים, הממלכה הקטנה הזו התרוקנה. פסקו משלוחי העוגות והפישינגר לכל מי שסבתא חשדה בו שצריך עידוד."

* * * * * * * * * 
 זושה אמא לעמי ועוזי וסבתא לנכדים