דורון, בשביל אלו שלא בקיאים בקורותיך, תעשה לנו הכרות קצרה?

שמי דורון זבולון, נולדתי בקבוץ שמיר (שמוצניק אורגינל) וכשהייתי בגיל 4 עברנו לקבוץ גבע, אני נשוי ליערה בת קבוץ גבע ויש לנו שלושה ילדים- איתי, רני והללי. בשנת 2010 שמענו שבונים בשריד הרחבה ושמשפחה אחת יצאה מהקאדר, מיהרנו להחליף אותם. אני אישית מאד רציתי לגור בהרחבה של קבוץ כי היה לי חשוב לחיות בקהילה קיבוצית עם רמת קהילתיות ומעורבות גבוהה, יערה גם התלהבה והנה אנחנו כאן כבר יותר מ – 14 שנים ומחוברים מאד לאנשים, לקיבוץ ולקהילה.

ש: כמה זמן שימשת כיו"ר אגודת המתיישבים?

הייתי בתפקיד כארבע וחצי שנים עד שתמה הקדנציה ואת תפקיד יו”ר צח"י אני עדיין ממלא.

ש: מה תכננת לעשות בשריד כשנכנסת לתפקיד ומה קרה בפועל?

תכננתי לפעול לשיפור חיי הקהילה, לשיפור החינוך, לשיפור פני היישוב ובייחוד לשכך מתחים ולשפר תקשורת בין גופי ההנהלה השונים של היישוב וגם בין תושביו. תכננתי ומאד השתדלתי בפועל לעשות את הדברים במחויבות, בשקיפות, ברוח טובה ובמאור פנים.

אבל, תכניות לחוד ומציאות לחוד, השנים שהייתי בתפקיד התאפיינו בדרמות גלובליות, אזוריות ומקומיות שאי אפשר היה להתעלם מהן ושהשפיעו ומשפיעות רבות על חיינו פה.

ש: כמו?

כמו הקורונה למשל ברמה הגלובלית, המפכה המשטרית ברמה הלאומית ושדה התעופה ברמה המקומית, וכמובן המלחמה שאנחנו מצויים בתוכה כבר שנה.

הקורונה למשל, שיתכן ולא כולם זוכרים כבר עד כמה דרמטית היא הייתה, אילצה אותנו לתת מענים לשורה ארוכה של בעיות כמעט בכל תחומי החיים.

במידה מסוימת יתכן שזה היה מעין בית ספר להנהלת היישוב ולצח"י, מאחר וזה גרם לנו לפתח מערך ניהול וחירום מקומי, שמסוגל לתת מענים ופתרונות מגוונים גם לסיטואציות רבות אתגרים שקשה לחזות מראש.

מהר מאד הבנו שאנחנו צריכים לתת מענה דו מימדי בו זמנית - במימד הניהולי של היישוב לצד המימד החירומי (בריאותי במקרה ההוא) שהכתיב הרבה הנחיות ומגבלות על הפעילות שניתן לבצע. התחלואה שהגיעה גם אלינו יצרה קושי אמיתי לשמור על רמת קהילתיות סבירה כשכל העת נוחתות הגבלות נוספות שלא אפשרו, למשל, את פתיחת מערכות החינוך שלנו, גרמו לביטול מפגשים, אירועים וחגים, ביקשו לבודד את האנשים והציבו אתגר אמיתי לקיים אפילו את בסיס חיי היומיום השוטפים. יותר מזה, ההתמודדות הקהילתית עם הקורנה לוותה לעיתים, במקרים מסוימים, גם במתיחות גבוהה בין האנשים.
אני זוכר שעשינו מאמצים מאד גדולים להתעקש ולהפעיל את המערכות הציבוריות בשריד למרות המגבלות, כולל פתיחת מסגרות חינוך, וכן להמשיך ולקיים פעילויות תרבות ופנאי מותאמות.

כשהחלה הקבלה של הקורונה כ"עוד מחלה" שתלווה אותנו, והוסרו ההגבלות על הפעילות הקהילתית, הרגשתי הקלה אדירה, כאילו משקולת גדולה הוסרה ואפשר להמשיך ולקיים כאן חיי קהילה. נדמה לי שכולנו הרגשנו זאת ונשמנו לרווחה.

עכשיו, אם תשאל אותי, בלי קשר לקורונה, אם זיהיתי מאפיינים ייחודים לקיבוץ שריד...

ש: אני שואל

אענה ששריד, דבר ראשון, היא מקום בו גרים אנשים טובים במיוחד, טובים באופיים ובהווייתם, נו, בני אדם שאפשר לדבר איתם. אנשים ערכיים שהקהילתיות חשובה להם, הם רוצים לקיים אותה ולשמר אותה, והם גם מוכנים לתרום ממרצם ומכישוריהם כדי שתתקיים.
דבר שני, נראה לי שלשריד יש איזו מן אותנטיות מקומית ומקורית. מן חוצפה שרידאית כזו. שכוללת שמירה על גמישות, על יצירתיות ועל בידול מסוים מיישובים אחרים ומהמועצה האזורית. זה בא לידי ביטוי בהרבה צורות. למשל: בהתנהלות של מסגרות החינוך בתקופות חירום תמיד הקפדנו (וגם היום) להפעיל את שיקול הדעת היישובי שלנו, להיות גמישים ויצירתיים, ולעשות מה שמתאים לקהילת שריד ולצרכיה כל עוד זה אפשרי כמובן. דוגמא נוספת היא באירועי התרבות בשריד שבהם, לפחות למי שהגיע מבחוץ, מאד בולטת האותנטיות השרידאית המקומית, כך שגם אם הטקס או האירוע או ההצגה אינו מהוקצע עד הסוף, הוא עדיין מרגש ושובה לב.   

ש: ואיך אתה מתייחס למה שקורה עכשיו במדינה ובאזור ביחס אלינו?

בשלהי הקדנציה שלי קרה המחדל האסוני של ה-7/10 והחלה המלחמה, מה שדחה את החלפתי. אם חשבנו שמאז הקורונה אנחנו ערוכים למצבי חירום גילינו שיש לנו עוד הרבה דברים חדשים ללמוד ולהשתפר בהם. המלחמה הציבה מולנו אתגרים כמו מפונים רבים מיישובי הגבול שחובתנו האנושית לסייע בידם {120 מפונים שהו כאן בשיא. ע.ר}, ברבים מהתושבים שגויסו למילואים והשאירו כאן משפחות, בצורך של הצח"י להיות ערוך להציב כיתת כוננות חמושה לאבטחת היישוב ובמקביל להיערך גם למשימות חילוץ, כיבוי רפואה ועוד, בצורך לספק חוסן ותמיכה מנטלית לתושבי שריד, כמו גם להיערך מבחינת מיגון ומיקלוט, לתמוך בתושבים הוותיקים, וכל אלה לצד תפעול מערך דוברות כך שהמידע יגיע לציבור ממקור אחד מהימן שניתן לסמוך עליו.

אני חושב שהאתגר הגדול ביותר שלנו באירוע הזה, מעבר לחובתנו לתת לתושבי שריד בטחון ותחושת מוגנות עד כמה שניתן, הוא לאפשר גם במצב החירום הזה את המשך תפקודם של המערכים הקהילתיים שלנו בהתאם לצרכיהם של אנשי שריד. לאפשר את פעילות מסגרות החינוך שכל כך חשובות לילדינו ולהורים בתקופה כל כך מאתגרת, לאפשר בכפוף למגבלות את המשך פעילות הפנאי והרווחה עם דגש על האוכלוסיה הוותיקה, ולאפשר בדרך יצירתית את פעילות התרבות והמסורות שלנו בשריד.

ש: מי אחראי לכל זה?

אגב, ואת זה עדיין לא אמרתי וחשוב להדגיש, כל אנשי הצח"י שנותנים כאן את נשמתם עושים זאת ללא שכר ותורמים מעצמם ואת עצמם במסירות מלאה ועל כך כולנו, כל קהילת שריד, חייבים להם תודה והערכה גדולה. אז אני מנצל את ההזדמנות ושולח מכאן תודה ענקית והמון הערכה לגליה רוזן, טל סוננברג, לילך קציר, ירון אסטרייכר, חגית ברקן, שרה רוזן, יערה אסטרייכר, מלכי לביא ומנהלות החינוך, שי חמדי, ליטל נתיב ולעוד מתנדבים רבים שמאיישים את כל מערכי הצח"י שלנו ומוכנים לכל הקפצה שאם אני אמנה כאן את כולם, אז יהיה כבר אמצע הלילה. הם באמת כולם מחויבים לתפקידם ומופלאים.

ש: זה כולל גם אותך. תודה עצומה לך דורון על הכול ועל הריאיון ויש משהו שהיית רוצה לאחל לקהילת שריד ולמדינה?

יש המון איחולים שהייתי רוצה לאחל אבל אתמקד בבסיס- אני מאחל ומייחל לעסקה בה ישוחררו כל החטופים וישובו הביתה, שהשקט ישוב למקומותינו במהרה ושנשוב לבנות ולהיבנות בארצנו. שנה טובה לכולנו.