אבא הביט עלי במבט של אחד שיודע מה הוא עושה, הוא הרים את הפטיש וכיוון אותו מול ראשו של מסמר העשר המיושר, הפטיש ירד בעוצמה, זעקת הכאב של משה וויסבוך הייתה חדה, חזקה ומקפיאת דם, ראיתי אותו אוחז באצבעו ואחר כך מנער את היד במרץ. אבא לא שם לב, הוא הרים את הפטיש שוב, גם יוסי שיין לא היה זריז מספיק, אחר כך אבא הניף את הפטיש עוד מספר פעמים ובדבקות של מפגע  המוני פגע באצבעותיהם של אבי ניר, דן עופר, אלכס, אליהו אליאסף, זאבי, גד ברק, עודד, עמי פומרנץ ויוסי נץ, למען האמת האצבע היחידה שניצלה מפגיעתו של אבא הייתה האצבע של אלדד בלאיס וזאת מהסיבה הפשוטה שהאצבע פשוט לא הייתה שם, אלדד ניסר אותה בעצמו יומיים קודם. 

למחרת קרו שני דברים הראשון- מרכזת ועדת חינוך ניגשה לאבא ואמרה לו שבישיבה מיוחדת של הועדה הוחלט להפסיק את השתתפותו בצוות בוני הסוכה של השנה הבאה, והשני, אבא ניגש לכלבו וקנה חפיסות שוקולד כמספר האצבעות בהן פגע, מכיוון שהיצע סוגי השוקולדים באותם ימים עמד על שניים, אבא בחר לא לקנות את שוקולד הפרה השגרתי ועל פניו העדיף את החפיסות הגדולות, הצבעוניות והמרשימות יותר של הצמקאו. להפתעתו המרובה האנשים שמהם הוא ניגש לבקש סליחה לא הכי התלהבו מהשוקולד. 

בשנים הבאות, בעוד כל ההורים טורחים על הקמת הסוכה, דופקים, מנסרים, משפדים רימונים לשרשראות ומתקינים סכך, היה אבא מסתובב מסביב כשעל פניו מבט של עלבון מיוסר. 
רכזת ועדת החינוך שרחמיה נכמרו על אבא, קמה בישיבה השבועית של הועדה ואמרה, תראו, לדפוק הוא לא יודע, אבל ראיתי שלהסתובב סביב הוא מסתובב מצוין. 

וככה זכה אבא בתפקיד שכול האבות לפניו התנדבו לוותר עליו, התפקיד הלא נחשק של הסביבון בחנוכה, ועם הגיע חנוכה הוא היה עוטה על עצמו קונסטרוקציה עצומה של פסי דיקט ונייר צבעוני, עובר מגן לגן, מסתובב במרכז לצלילי נר לי דקיק ומחלק מתנות לילדים. 
ולמה אני מספר את כל זה? כי השבוע, בעוד אנחנו בונים את הסוכה בגן של טוהר, ראיתי את הגננת מגיחה מתוך קבוצה של אבות שפניהם מעוותים בזעם וכאב, ניגשת אלי ואומרת- עדי, אני מבקשת שבשנה הבאה לא תבוא לבנות את הסוכה. 
מי שלא ראה את העצב שירד על פני באותו רגע, לא ראה עצב מימיו.