כתב: עדי רוזן
קרוב לרבע מיליון בני אדם חיים כיום בעיר המרכזית ריובמבה שבאקוודור, זה בתנאי כמובן שיאושר לנו להשתמש במונח "מרכזי" בכדי לתאר את העיר המוכרת לחוקרים כמקום המרוחק ביותר ממרכז העולם.

לשם, לריובמבה, השוכנת בהרי האנדים, במחצית הגובה של הר צ'יבוראסו, התמיר בהרי המדינה, הגיעו בשנות ה-30 של המאה הקודמת תשע משפחות יהודיות. לא יחדיו הן הגיעו, אלא בטפטוף. ומדוע נעסוק בעיר ובמספר היהודים הזעום? בשביל לספר את קורותיו של בחור צעיר אחד שמגיע משם, מהמקום הכי מרוחק ממרכז העולם לכאן, לשריד, למקום שעבורנו לפחות הוא מרכז היקום.

שנת 1935 בישוב קפרשט שכולו רחוב אחד השייך לסבו של התינוק שיבוא אוטוטו, בסרביה שכיום היא מולדובה, נולד לסוחר דוד מילמן ולזוגתו עקרת הבית אנני לייבזון, בן בכור. הם קוראים לו ניסן (ובשפת המקור יידיש זה נשמע יותר טוב).

סביבם מנשבות כבר הרוחות הרעות המבשרות על העתיד לבוא ויהודים רבים מחפשים לאן לעזוב, מפה לאוזן רצות שמועות, היכן כבר יש מכרים, היכן יוקר המחייה מאפשר והיכן ניתן להסתתר במידת הצורך.

המילמנים מסמנים את יעדם, מותירים את אירופה מאחור ועוברים לחיות בין האינדיאנים באקוודור. כאן תיוולד להם גם בת ואת השכלת ילדיהם הם יפקידו בידי נזירים קתולים.

ניסן ילד שובב ואמו מאמצת את הפתגם "חוסך שבטו שונא בנו" וכשהוא עושה דברים שלא עומדים בנורמות המקובלות אצלה היא מראה לו אהבה מהי.

בהיותו בן שמונה נפרדים הוריו. האם והילדים עוברים לקיטו, בירת אקוודור. האבא גם עובר אבל מעתה הוא קצת פחות אבא ויותר שכן.

בקיטו יש קהילה יהודית והאם פותחת מסעדה כשרה להסעדת באי בית הכנסת. המצב הכלכלי דחוק וקרובים החיים בפרו ו-וונצואלה מסייעים בכסף.

בשלב מסויים מחליטה האם לחבור לקרוביה והם עוזבים את קיטו ועוברים לוונצואלה. את אביו ניסן לא יראה יותר.

בסוף שנות הארבעים מגיעות שמועות על מלחמת העצמאות ועל מדינה שהיא בית ליהודים כמותם.

אנני מסיימת את הפרק הדרום אמריקאי בחייהם והם עולים ארצה. כאן הם משוכנים במחנה עולים. האם מקבלת דירת סוכנות, הבת נשלחת לחוות הנוער הציוני בירושלים ונתן בן ה-14מופנה להיות החניך הצעיר ביותר בחברת הנוער איילה בשריד.

פה בשריד מתחיל הנער לענות לשם נתן וכשרונו הקולי שהיה עד עתה מרומז, מתחיל להישמע באירועי התרבות והחגים של המוסד החינוכי, וכאן בין האורנים, הצריפים ופרחי הבר מופיעה גם נורית, יפה וצעירה.

כשנתן חוזר משירות קרבי ביחידה 101 הוא מתחיל לעבוד בלול ובמהלך השנים יעבוד גם כאקונום, כמסגר, כנגר ולפחות שלוש פעמים כרכז התרבות של שריד.

הוא ונורית ייצאו לשלוש שנים לסייע לקבוץ נחשונים, אחר כך יחיו עוד פעמיים בקבוץ חורשים וייצאו לשליחות ארוכה בארגנטינה.

בין לבין יימצא נתן זמן להפוך לזמר מפורסם כשליש משלישיית שריד, להופיע על הבמות הנחשבות בארץ ותיאור של קורותיו המוזיקליות, מתועד במקומות רבים המוכרים לכולנו.

מרום שנותיו יכול היה נתן להשקיף על חייו, לראות את 65 שנות הנישואים לנורית שהיא עדיין יפה וצעירה, על ארבעת בניו נבות, נחשון, נווה ונצר, שכולם תמירים ונאים וטובי לב וחכמים, על שבט הנכדות והנכדים, על הנינים ולומר לעצמו- עשיתי משהו בחיים.

לך לשלום חבר יקר, היית חלק משמעותי מאיתנו.