ילדים כבני חמש היינו כאשר טיילנו לגבעת דר-טוויל עם רבקה הגננת.
היה בוקר עם ריח פריחת שקדיות וצבע כלניות אדומות. בין השיחים ראיתי קפוד, אני כבר לא זוכר אם הקיפוד היה מהחלום שחלמתי בלילה, או מהספור שאמא עוד לא גמרה לספר לי. פתאום אמרה רבקה הגננת: "ילדים הסתכלו על העמק": הפניתי את ראשי וראיתי את כל העמק מכוסה ערפל לבן סמיך, ורק בית-הקומותיים שט בתוך הערפל כאונית משחית ענקית, המפלסת דרכה בינות לקרחוני הקוטב, בבטחה, באומץ, בגבהות ועוצמה.
יום אחד בא נחום אל הקבוץ, ילד-חוץ עם שני נמשים ליד הסנטר ואף מחודד ואמר לנו שבחיפה יש בית יותר גבוה מבית-הקומותיים ושבאמריקה יש אפילו מגרדי שחקים. אותו יום נחום קבל מכות גם מהיותו ילד חוץ וגם בגלל שרימה.
מאז אותו יום עברו הרבה מאוד שנים אבל גם היום, לאחר שטילתי בארץ ובערי העולם, כולל עליה על גורדי-שחקים בניו-יורק ושיקגו, אני יודע ללא צל של ספק: נחום ילד החוץ עם שני הנמשים ליד הסנטר, רימה אז. כי בית-הקומותיים של שריד, שראיתי אותו יום בילדותי שט כאנית משחית ענקית בתוך ערפל העמק הסמיך, הוא הבית הגבוה ביותר שראיתי בחיי.
יום אחד סיפר לנו נחום שיש אלוהים והוא אפילו יותר חזק מאוטל, שבעיני הוא נראה אז כאיש החזק ביותר בעולם. רצנו לחפש את אלוהים בסביבות הלולים, ליד הקוצים הפסקנו את החפושים הרגליים בגלל פגר של צבוע שיאיר ראה שם שלשום. עלינו על בית הקומותיים, כדי לגלות את אלוהים מתצפית אוירית. לאחר שסרקנו את כל מסתורי העמק והרי נצרת צפינו בזוית תלולה אל חצר שריד. באותו יום את אלוהים לא גילינו. אבל דרך חלון מקלחת החברות גיליתי מראה אלוהים קסום של אישה ערומה.
ביום מלחמת השחרור, הפכו את בית הקומותיים לעמדת הגנה מול התקפת קאוקג'י. כאשר בא לשריד אחד ממפקדי ההגנה הגבוהים והסביר לכל החברים שבכל הקבוצים, שהותקפו על ידי תותחים, בתים מסוג זה התפרקו ונהרסו כמבנה קלפים והיו כמלכודת ליושביהם, עמד מולו אחד הותיקים והסביר לו שבאותם קבוצים בנו את הבתים מבטון וברזל, ואנחנו בשעת היציקה, הכנסנו לבטון ולברזל את כל הנשמה, כך שבית זה גם תותחים לא יוכלו לו. האמת היא שעד היום אף פגז לא הרס את הבית, בית-הקומותיים.
לאחר שהפכו את בית-הקומותיים למתפרה ול"קומונה" הייתי מגיע לשם מידי פעם לקחת חבילה או למדוד מעיל, אך אף פעם לא קשרתי בינו לבין בית-הקומותיים, בית ילדותנו, שבו נתלו בלילות שחורים חלומותינו על אלומת האור של הזרקור שהיתה עוברת מילד לילד, מלטפת, מנחמת, מרגיעה. ולאחר זאת נודדת אל העמק מגששת, מאותת עידוד לדורשי טוב ומאיימת על אנשי זדון.
ליד בית-הקומותיים היתה אורוות הפרידות. יום אחד אבא חזר מהשדה והביא את הפרידות אל השוקת. פתע, ללא כל אזהרה מוקדמת, החלה אחת הפרידות לבעוט לכל הכיוונים. מזלי, שבאותו רגע לא הייתי באף כיוון, אבל היות שלא ידעתי אם הפרידה יודעת שאני באף כיוון, רצתי לתוך בית-הקומותיים ומצאתי מסתור במיטתי. שם, אחרי קירות הבטון הרגשתי בטוח. כאשר החל להחשיך, שמעתי את בית-הקומותיים נושם… כן, נושם.
בימי קרבות משמר העמק, הפך יצחק שדה את גג בית-הקומותיים למפקדה הראשית של המערכה. יצחק שדה גילה מהר מאוד בעזרת משקפת שדה היכן משמר-העמק והיכן חלון מקלחת החברות או היכן החזית, והיכן החזייה והיכן החזה.
בבוא היום בו יכתבו את תולדות קרבות משמר-העמק, אל יישכח בית-הקומותיים ששימש כמפקדה ראשית, אל יישכח יצחק שדה, שהיה מפקד ראשי, ואל יישכח אותו חזה נשי אלמוני, ששימש ליצחק באותם קרבות כבדים כהשראה עליונה בקביעת האסטרטגיה הנכונה שהכריעה את האויב.
ורוניקה היתה הילדה הכי יפה בגן רבקה. אביה עבד במפעל רוטנברג וגר בנהריים. לאחר שנה בא אביה, אמר לנו יפה שלום, לרבקה הגננת אמר גם תודה רבה ולקח לנו את ורוניקה, הילדה הכי יפה בגן. ואז הגיעו דניאל ורפאל האחים לבית טריפון מאצולת טבריה. לאחר שעזבו הגיע נחום. עד היום נשאר בי געגוע לאותה ורוניקה, ילדה נסיכה בגן רבקה.
