20 שנים חלפו ביעף. 20 שנים תמימות וארוכות בלעדיך. אנחנו שומעים אנשים משתמשים במונחים ובמטבעות לשון לעתים מבלי שבאמת נדע את הפירוש, את התחושה שמטבע הלשון מביע. למשל כשמישהו נמצא בלבו של מישהו אחר כשאותו אדם אינו בקרבתו, או במקרה שלך שהלכת לעולמך. כל בקר, עם הקפה הראשון – אתה בליבי. כיצד? אני מכין את קפה הבקר בנוסחה שלימדת אותי לפני 54 שנים. היינו שכנים. לראשונה כששכנו בשכונת הצריפים, ואז כשעברנו לשכוני הצעירים. אתה שפעת סמכות וכריזמה. אבל מעבר לכך, שידרת חוש הומור וידידות. קל היה לי להפוך לחברך. היינו יושבים באחד החדרים או בכניסה של אחד מן החדרים שלנו, חבורה מקב' נצנים + נספחים מסוגי, וכן פיגורות אקראיות נוספות כמו יוסף קונקונים. שחקנו קנסטה. עבר משב רוח מרענן. אמנון כהן אומר: איזה אוויר נעים. אתה אמרת: אוויר טוב מבוזבז עלינו שאיננו חולי אסתמה . הלכת לעשות קפה. הלכתי איתך. ככה, כי אהבתי להיות בחברתך. הסברת לי את הנוסחה לקפה טורקי אמיתי; מנית לי כיצד לוקחים את המידות ומה דרך בישול הקפה ואף הרגע המכריע בו מנתקים את קומקום הקפה מן החשמל. וכך בדיוק אני נוהג מדי בוקר. וכל אימת שאני לוגם באיטיות את הקפה שטעמו לא פג מני אז, אני זוכר את הוראותיך אחת לאחת.
בשנת 1980 עם תום בנייתו של מגרש הטניס, היינו חבורה ששיחקה טניס. הגרעין הקשה היה רפי פרסאי, אני, כמה חברה מיפעת ומרמת דוד ואז נוספו יוסי צוקר, מאיר השמן עודד, אורי רמון וזהו פחות או יותר. אתה היית בא, משקיף ואומר: בשבילי רק כדורגל. כשאני אהיה בן 70, אז אני אשחק טניס. אבל, זה הייתי אני ששכנעתי אותך לנסות. לימדתי אותך את היסודות. קלטת במהירות מפתיעה והפכת לי יריב מר במשחק. כן. יריבות ללא פשרות, שבתום המשחק, היינו מתיישבים שנינו על טוסטוס הסוזוקי הזעיר שלי, יושבים צמוד צמוד כמו זוג ונוסעים הביתה. באחת ההזדמנויות בדרך הביתה פגשנו את ניבה. ניבה :עצרה אותנו אומרת ליובל: מחר אנחנו משחקים שנינו. אמרת לה: לא. מחר אני משחק עם יוסי. ניבה אמרה: אני לא מוכנה להיות אצלך כינור שני! ואתה: תשמחי שאת בכלל מנגנת אצלי בתזמורת.
ישנם מטבעות לשון אותם סיגלתי ממך: כשמישהו מספר שרכש נאמר מחבת חדשה או סיר חדש פלאי שנותן תוצאות מופלאות. אתה שהיית בשלן (מפורסם בעיקר במרקים שלך) היית אומר: לא חשוב האופנוע, העיקר הנסען. זאת, כשאתה מצטט את אחד מחיילי המילואים שלך שהיה אופנוען שרוף.
אתה מלווה אותי בשגרת יומי, בהרהורי במשך היום ובזכרונות מתוקים, מן הימים כשנפגשנו בבית הילדים בתורנויות השבת שלנו כשאנחנו מכינים את המצה בריי או את הלחם המטוגן של ארוחת הבקר לילדים שלנו. ואז, להוואי של חיינו נוספים גם הבנים שלנו.
כשאני רואה את ניבה עם הנכדים, אני מדמיין אותך כסבא. הסבאות הייתה באה לך, מזה טוב. כאילו המציאו אותה בשבילך. כמה חבל שזה נמנע ממך. כמה חבל שהדבר נמנע מנכדיך.
יובל, היית חבר טוב ונאמן, היית איש מקסים ונעים הליכות ומעבר לכל היית איש משפחה אוהב ואהוב. אתה מוסיף ללוות את חיינו כל הזמן ובכל עת.
אישית, אני חש שאני עצמי הגעתי לישורת האחרונה, ומי יודע? אולי באמת ישנו מקום מעבר לאופק היכן שנפגשים?
