אני יושב וכותב מתוך דחף עז, אחר שובי מהלוויתו של אסף ווייס. בדיעבד, אני כה מצטער שאיני יכול להתהדר בתואר – ידידי אסף וייס. חייתי את רוב חיי במקביל לו. ראיתי את דמותו התמירה והאצילית, מעוטרת בנדיבות רבה בשער כסוף. ראיתי את דמותו בשבילי הקיבוץ, בחדר האוכל, בברכה. פה ושם החלפנו משפט סתמי או שניים. היום אני מיצר. כן, מצטער עד דמעות שלא הכרתי אותו כלל. היום, לאחר שבני משפתו היפה כל כך, קראו לו דברי הספד וציינו קווים לדמותו. ואני, בקלות דעת, ואף בחוסר דעת או בטיפשות, הפסדתי את ההזדמנות להתקרב לאדם כה נפלא שהייתי כה שמח להיות חברו. עתה כמובן, זה כבר מאוחר.
 
אני אוהב את חיי השקט שבקיבוץ. פה ושם אני נהנה מפגישה קרובה עם חברים מספר ויצירת קשר של קרבה משהו. אבל… במבט לאחור אני רואה זאת כסתירה ואולי אקסימורון – קיבוץ שהוא לכאורה חברה אינטימית, כשאני בוחן זאת ממבטי האישי-
אני רואה כן, אינטימיות, אך יחד עם זאת לעתים רוחק וזרות. אינני סוציולוג. איני יכול להסביר זאת. רק זאת אומר שוב; כמה חבל שעברתי את כל חיי מבלי שאסף היה ידידי וחברי הקרוב.